רע"א 3353/12 סעד סיני נ. רשות הפיתוח במובן החוק רשות הפיתוח

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטות אסתר קובו, מיכל רובינשטיין, עפרה צ'רניאק), בע"א 46726-10-10 שניתן ביום 20.3.12.

בפתח הדברים יוער כי מתן ההחלטה בתיק התעכב בשל שתי בקשות מוסכמות מטעם המבקש לעכב את מתן ההחלטה בתיק, וזאת על מנת לאפשר למבקש להגיע להסדר פשרה עם המשיבה. בבקשתו האחרונה עתר המבקש לדחות את מתן ההחלטה עד ליום 9.2.13. משלא התקבלה כל הודעה מעדכנת מטעם המבקש למעלה מחודש לאחר מועד זה, ולאחר שמזכירות בית המשפט פנתה טלפונית אל המבקש והתריאה בו על כך, ניתנת בזאת ההחלטה בתיק.

1.

המבקש החזיק משנת 1995 באחת מבין ארבע דירות הכלולות בנכס הבנוי על מקרקעין שבבעלות המשיבה, בטענה שהוא רכש זכות לדיירות מוגנת בדירה מן הדייר האחרון שהתגורר בה, ומשכך הריהו דייר מוגן. בשנת 2005 הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום נגד המבקש וביקשה לסלק את ידו של האחרון מהדירה ולחייבו בדמי שימוש ראויים בגין התקופה שבה התגורר בדירה. בית משפט השלום קבע כי המבקש לא הוכיח את זכויותיו בנכס והוא בגדר מסיג גבול. נקבע כי המבקש לא קיבל את הסכמת המשיבה לרכישת הזכויות בנכס, לא שילם לה דמי מפתח וממילא לא קנה לעצמו זכויות של דייר מוגן. כמו כן, למעלה מן הדרוש, הטיל בית משפט השלום ספק רב בעצם האוטנטיות של הסכם הרכישה לאור התרשמותו מנסיבות המקרה ומעדות אחיו של המבקש. על בסיס קביעות אלה ובהתאם להוראת סעיף 107 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 הורה בית המשפט על סילוק ידו של המבקש מהנכס ועל חיובו לשלם למשיבה דמי שכירות ראויים. המבקש ערער על כך לבית המשפט המחוזי בשלל טענות משפטיות ועובדתיות. בית המשפט המחוזי שמע את הטענות מפי בא-כוח המבקש וקבע כי לא הועלה בפניו כל טעם ראוי לקבלת הערעור ומשכך דחה אותו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

2.

המבקש טוען כי שתי הערכאות קמא שגו בכך שלא נתנו משקל ראוי למצבו הסוציו-אקונומי והבריאותי, לאור זכותו המוגנת של הפרט לדיור נאות. כן נטען כי היה על בית משפט השלום לבקש את התערבותו של היועץ המשפטי לממשלה או האפוטרופוס הכללי מחשש לכך שהמבקש הינו פסול דין. בנוסף, מלין המבקש על קביעתו העובדתית של בית משפט השלום בדבר אי היותו של המבקש דייר מוגן, וזאת על סמך מציאת פגמים פרוצדוראליים ומהותיים שונים בניהול המשפט. ביחס להליך בבית המשפט המחוזי טוען המבקש כי בית המשפט לא דן בחלק מהטענות שהועלו בפניו.

3.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. הבקשה תחומה בעובדותיו של המקרה הנידון ואינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה בה ולכן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

לא מצאתי כי מקרהו הפרטי של המבקש מתאים לבחינת מעמדן של זכויות כלכליות ובפרט הזכות לדיור נאות. אמנם אין מניעה מהעלאת טענות חוקתיות בבקשת רשות הערעור (בע"מ 3458/07

פלוני נ' פלוני

(7.8.07) ), אולם דומה כי, לאור מסקנתו הברורה של בית משפט השלום בדבר היותו של המבקש מסיג גבול, מסקנת הדיון החוקתי לא תוכל להשפיע על ההכרעה במקרה דנן. מצבו הבריאותי והסוציו-אקונומי של המבקש אכן ראוי למענה ולסיוע מהרשויות המתאימות, אך אין בו כדי לסייע למבקש בעניין שלפניי.

4.

באשר לטענותיו העובדתיות של המבקש נזכור כי הלכה פסוקה היא כי אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה המבררת. לפיכך, ברי כי אין טענות כנגד ממצאים עובדתיים מצדיקות מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" (רע"א 7302/06 פרדי נ' חשין (23.10.2006); רע"א 1283/11

לוי נ' משרד הבריאות (28.3.2011)). גם דינן של טענותיו הדיוניות של המבקש המתייחסות לאופן ניהול ההליך להידחות, שכן אופן ניהול ההליך נתון, ככלל, לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, והתערבות של ערכאת הערעור בו תיעשה בנסיבות חריגות בלבד (רע"א 7214/00

מורשת בנימין נ' ברן חן (לא פורסם, 25.3.01)), לא כל שכן "בגלגול שלישי". על אף כמות ההשגות שהועלו בבקשת רשות הערעור, אשר לא מן הנמנע לציין כי רובן טענות סתמיות, לא מצאתי שקיים חשש לכך שדינו של המבקש עוּות. אדרבה פסק דינו של בית משפט השלום משתית את מסקנותיו היטב על חומר הראיות שהוצג בפניו.

5.

אעיר כי לאור העובדה שהמבקש היה מיוצג ולאור היענותו של בית משפט השלום לבקשתו החריגה של בא-כוח המבקש להמיר את תצהירו של המבקש בתצהיר אחיו, לא מצאתי כי נגרם למבקש עוול מאי מינוי האפוטרופוס.

הבקשה, איפוא, נדחית. אין צו להוצאות.