רע"א 7214/00 מורשת בנימין למסחר ובניה (קרני שומרון) בע"מ נ. נסים בר חן -

המשיב 1 (להלן: המשיב) הגיש בשנת 91' תובענה בבית-המשפט המחוזי כנגד המבקשת, כנאמנם של חמישה יורשים, תושבי הרשות הפלסטינית, שעימם הייתה מצויה המבקשת בסכסוך הקשור בעסקת מקרקעין. במסגרת הליכי ביניים שונים, הגישה המבקשת בקשות למחוק את המשיב כתובע, בטענה כי לא הציג יפויי-כח המעידים על היותו נאמן מטעם חמשת היורשים. המשיב, שהתנגד למחיקתו, הסביר כי היורשים מנועים מלחתום על יפויי-הכח האמורים, לנוכח העובדה שהשלטונות הפלסטיניים אוסרים על כל עיסוק במכירת מקרקעין, ובהפרת הוראה זו הם עלולים לסכן את נפשם. לאחר דין ודברים ממושך, קבע בית-המשפט המחוזי כי ההכרעה בסוגיית מעמדו של המשיב תתקבל במסגרת פסק-הדין, לאחר שיישמעו כל העדויות והסיכומים.

במקביל לכך, הוגשו לבית-המשפט המחוזי שתי בקשות מצד התביעה: האחת, להתיר ליורשים להצטרף להליך כתובעים עצמאיים מלבד המשיב, והשניה, כי תינתן למשיב רשות לתקן את כתב-תביעתו. לאחר דיון שנערך בבקשות אלה במעמד הצדדים, הושגה הסכמה לפיה המשיב יורשה להגיש כתב-תביעה מתוקן, בתנאי שגם היורשים יצורפו אליו כתובעים, ויעניקו יפויי-כח לעורך דינם. להסכמה זו נתן בית-המשפט המחוזי תוקף של החלטה.

לאחר הגשתו של כתב-התביעה המתוקן, התברר כי יורש אחד בלבד המציא יפוי-כח כאמור (הרי הוא המשיב 2 בבקשה זו), ועל-כן החליט בית-המשפט המחוזי למחוק את תביעתם של ארבעת היורשים האחרים. כמו-כן, בהיעדר ראיות חדשות בדבר מעמדו של המשיב כנאמן, החליט בית-המשפט המחוזי למחוק את תביעתו, אך קבע כי נתונה לו האפשרות להגיש בקשה להצטרף מחדש כתובע.

או אז, הגיש המשיב באיחור של יום אחד בקשה לביטול ההחלטה למחקו כתובע, ובית-המשפט המחוזי, לאחר שהאריך את המועד להגשת הבקשה, החליט לשוב ולצרפו. בית-המשפט המחוזי הסביר כי שגה כאשר החליט על מחיקתו המוחלטת, וזאת משום שלנוכח החלטתו הקודמת לדחות את ההכרעה בדבר מעמדו לשלב פסק-הדין, היה עליו למחקו רק מכתב-התביעה המתוקן ולא מזה המקורי. בית-המשפט המחוזי הוסיף והסביר כי עתה הוא מוכן לאפשר למשיב להצטרף מחדש לכתב-התביעה כנאמן, הן משום שכבר קיבל החלטה קודמת לדחות את ההכרעה בסוגיה למסגרת פסק-הדין, והן משום שממילא הסכים לדון בתביעה על-פי כתב-התביעה המתוקן, ועל-כן הוא אינו רואה טעם לסרב לבקשה.

על החלטתו זו של בית-המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. טענת המבקשת היא כי בית-המשפט המחוזי שגה בכך שלא החיל כראוי את הכלל הקבוע בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) הדן בצירופו של תובע להליך קיים. לדעת המבקשת, הדין מחייב כי בית-המשפט ישתכנע שהצירוף חיוני לשם בירור התביעה, ואין די בכך שלא נמצאו שיקולים השוללים אותו. בפרט, לדעתה, בית-המשפט המחוזי לא נתן את דעתו לכך שצירוף המשיב כתובע נוסף איננו דרוש לשם בירור יעיל ושלם של התביעה בעניינו של המשיב 2, שצורף כאמור כתובע, ולכך שאין סכנה כי הכרעה בעניינו של המשיב 2 תפגע בזכות כלשהי של המשיב. לדעת המבקשת, צירופו של המשיב עלול דווקא לסרבל את ההליך ולהקשות על ניהולו, וזאת לנוכח העובדה שגם בשלב זה אין בידו להוכיח את היותו נאמן של חמשת היורשים. עוד נטען, כי לא ראוי היה להאריך את המועד להגשת בקשתו של המשיב לביטול מחיקתו כתובע.

דין הבקשה להידחות.

ככלל, אופן ניהול הדיון נתון לשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה, והתערבות ערכאת הערעור בו מוגבלת לנסיבות חריגות. במקרה שבפניי קבע בית-המשפט המחוזי כי צירופו של הנאמן כתובע דרושה לשם ניהול יעיל ושלם של ההליך, ועל-כן דחה את ההכרעה בסוגיית מעמדו עד לאחר שיישמעו ראיות נוספות. כמו כן, בית-המשפט המחוזי עשה שימוש בשיקול-הדעת הנתון לו בתקנות סדר הדין האזרחי, והחליט להאריך את המועד להגשת בקשתו של המשיב להצטרף כתובע. אין אני מוצאת טעם להתערב בהחלטות אלה.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.