רע"א 3292/11 מלונות לב דוד בע"מ נ. מנהל מס רכוש וקרן פיצויים

1.

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' מזרחי ), שדחה את ערעור המבקשת על החלטת וועדת ערר לפי חוק מס רכוש וקרן הפיצויים (להלן: ועדת הערר ), לדחות את ערר המבקשת על דחיית תביעתה לפיצוי בגין נזק פעולות איבה.

2.

המבקשת, שהינה הבעלים של מלון עץ הזית בירושלים (להלן: בית המלון ), הזמינה מאיטליה ריהוט עבור בית המלון. כשהוצב הריהוט בחדרים שבבית המלון, התברר כי על פריטים שונים בו נחרטו חריטות. המבקשת טענה כי יש לראות בנזק שנגרם לרהיטים פעולת איבה. ועדת הערר דחתה את טענתה, בקובעה כי לא הוכח במאזן ההסתברויות כי מועד קרות הנזק היה מועד הצבת הריהוט בחדרי בית המלון. על רקע זה קבעה ועדת הערר, כי לא ניתן להסתמך על ראיות נסיבתיות כמו זהות העובדים שהציבו את הריהוט בחדרים או הרקע הסביבתי של אזור בית המלון, לשם קביעה כי מדובר בפעולת איבה.

3.

על החלטת ועדת הערר הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, אך זה נדחה בנימוק שערעור על החלטת ועדת הערר מוגבל לפי תקנה 12א(א) לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973, ל"בעיה משפטית", ובהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, אין בערעור שהוגש כדי לגלות בעיה מעין זו. בצד זה, עמד בית המשפט על אי התייחסותה של ועדת הערר לחוות דעת המומחה שהובאה מטעם המבקשת. לפי קביעת בית המשפט, אמנם ראוי היה כי הוועדה היתה מנמקת כדבעי את החלטתה שלא להסתמך על חוות הדעת, ואולם במקרה הנוכחי, אין בפגם זה כדי להביא להגדרת הסוגיה כמשפטית, שכן אין בחוות דעת המומחה כדי לשנות מקביעתה העובדתית של ועדת הערר בנוגע למועד קרות הנזק. לבסוף נקבע, כי אין בהימנעות ועדת הערר מלנמק את סירובה לאפשר למבקשת לעיין בחוות דעת השמאי שנערכה מטעם המדינה, כדי לשנות מפסק הדין, שכן אף חוות דעת זו לא היתה שופכת אור על הקביעה שבבסיס החלטת ועדת הערר, גם לו זו קבעה במפורש את שטוענת לו המבקשת.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי טענותיה אינן מעוררות בעיה משפטית. לדבריה, במקרה דנן, לא היתה כל מחלוקת עובדתית, וכל שנתבקש בית המשפט המחוזי לבדוק היה אם ניתן להסיק מעובדות אלו כי המעשים נושא הבקשה הם פרי פעולת איבה. לדבריה, בית המשפט נתלה בנימוק שאין לו כל בסיס, תוך אימוץ אפשרות רחוקה לאופן התרחשות הנזק ודחיית האפשרות הסבירה בהרבה לקרות האירועים. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בכך שלא ייחס משקל לכך שבא-כוח המדינה נמנע כמעט לחלוטין מלחקור את המומחה מטעם המבקשת, אשר קבע כי מדובר באירוע איבה. בצד האמור נטען, כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שלא ייחס משמעות לעובדה שוועדת הערר לא אפשרה למבקשת לעיין בחוות דעת המומחה שנערכה מטעם המדינה, ובכך פגעה בזכויותיה לניהול ההליך וחשיפת האמת. לבסוף גורסת המבקשת, כי שגה בית המשפט בהתעלמו מחוות דעת השמאי מטעם המדינה ומסירוב האחרונה להעביר חוות דעת זו לעיון המבקשת.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת צרופותיה, מסקנתי היא כי דינה להידחות, אף בלא להיזקק לתגובה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק בהתקיים שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לדיון (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפנינו אינה נכנסת בגדר קטגוריה זו, באשר אין עניינה אלא בשאלות שבעובדה – שאף בית המשפט קמא לא ראה להידרש אליהן – ובשאלות שעניינן אופן ניהול הדיון, שאין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור (ראו רע"א 7214/00 מורשת בנימין למסחר ולבנייה (קרני שומרון בע"מ נ' בר חן (לא פורסם, 25.3.2001)). בית המשפט המחוזי עמד על ההלכות הרלוונטיות לסוגיה שלפנינו, ובאין שאלה משפטית החורגת מיישומו של דין קיים, אין הבקשה מגלה עילה למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.