רע"א 3724/12 יהודה כרמלי נ. רשות הפתוח וקק"ל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל

בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים זיאד הווארי, נחמה מוניץ, שאהר אטרש) בע"א 958-04-11 שניתנה ביום 29.3.12.

1.

המבקש הינו חבר באגודה השיתופית אשר הקימה את מושב אמירים שבגליל. האגודה הינה צד בחוזה שכירות, המכונה גם 'הסכם משבצת' במסגרתו השכירה המשיבה לסוכנות היהודית קרקע, ואילו הסוכנות העבירה את הקרקע לידי האגודה כאל ברת רשות. בהסכם נקבע כי האגודה רשאית לחלק את הקרקע לחבריה ללא רשות המשיבה לשם שימוש חקלאי בלבד. חלקות הקרקע הידועות כחלקה 2 בגוש 15633 וחלקה 74 בגוש 15679 הוקצו על-ידי האגודה למבקש בשנות השבעים. בהמשך לכך, בשנת 1978, צירפה המשיבה לקרקע שכבר הוקצתה לאגודה קרקע נוספת בגודל של 25 דונם, אשר אף חלק מקרקע זו הוקצה על-יד האגודה למבקש, והלה מחזיק בחלק זה עד היום. קרקע נוספת זו יועדה, לפי החלטת וועדת הקרקעות של המשיבה, להצבת חממות בלבד, בעוד שבפועל נעשה בה שימוש אחר. כך, באותו חלק מהקרקע הנוספת שהוקצה למבקש הוקם מחסן חומרי בנייה.

2.

בשנת 2006 הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בנצרת נגד המבקש בטענה שהלה מחזיק בקרקע השייכת למשיבה שלא כדין, ועל כן האגודה זכאית לסעד של סילוק יד מכוח הוראת סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עיקר המחלוקת נסובה סביב השאלה האם חלקת הקרקע בגודל של 25 דונם, אשר צורפה להסכם המשבצת ואשר, כאמור, בחלק ממנה המבקש מחזיק עד היום, נגרעה מן ההסכם בשנת 1983 בשל אי שימוש בה על-פי ייעודה על-ידי האגודה. בית משפט השלום קיבל את טענת המשיבה וקבע כי הקרקע בה מחזיק המבקש אכן נגרעה מן ההסכם עוד בשנת 1983. לפיכך, הורה בית המשפט לסלק את יד המבקש מן הקרקע ולהרוס את המבנים שנבנו עליה. המבקש ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, שם טען כי הערכאה הדיונית טעתה בקביעתה ששטח הקרקע הנוסף נגרע לבסוף בשל שימוש שלא על-פי ייעוד, וכן העלה מספר טענות פרוצדוראליות. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפל כל פגם מהותי בקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום, לא קיבל את טענותיו הדיוניות של המבקש ומשכך דחה את הערעור. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפנינו.

3.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי מדובר במקרה ראשון מסוגו בו תובע מינהל מקרקעי ישראל את ברי הרשות במקרקעין השייכים למינהל בטענה של ביטול רשות השימוש. המבקש קובל על כך שבית המשפט קמא הקל ראש ביחס לזכויותיו בקרקע מבלי לראות בהן זכויות המהוות שלב ביניים בדרך להקניית זכויות חכירה לדורות לחברי האגודה בהתאם למדיניות האגררית שהונהגה על-ידי ממשלת ישראל ומועצת מקרקעי ישראל. כמו כן, הבקשה מעלה טענות באשר לחוסר תום לב של המשיבה אשר, לטענת המבקש, החליטה לתבוע הימנו את המקרקעין במטרה להעבירם לשכנו מתוך כוונת רווח. לבסוף, מזכיר המבקש את השקעתו המסתכמת באלפי שקלים במקרקעין מושא התביעה.

4.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. הבקשה תחומה בעובדותיו של המקרה הנידון ואינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה בה ולכן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). השאלה אותה מציג המבקש, שעניינה במעמד זכויותיהם של ברי רשות השימוש בקרקע השייכת למשיבה ובזכותה של המשיבה לפנות ברי רשות בשל שימוש שלא על-פי ייעוד, כלל לא נדרשה להכרעה בערכאות הקודמות. לפיכך, גם אם נניח שמדובר בשאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים בהכרעה בהן, הרי שאין מקרה זה מצדיק דיון בהן במסגרת ערעור "בגלגול שלישי" (רע"א 2508/06 כהן נ' לוי (לא פורסם, 27.9.06)). הערכאות דלמטה ביססו את החלטותיהן אך על ממצאים עובדתיים מהם עולה שחלקות הקרקע העומדות במרכז הדיון נגרעו לפני עשרות שנים מהמשבצת השייכת לאגודה, ולפיכך החזקת המבקש בהן אינה כדין. היות והלכה פסוקה היא שאין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה המבררת, קל וחומר שלא במסגרת ערעור "בגלגול שלישי" ( רע"א 7302/06 פרדי נ' חשין (לא פורסם, 23.10.2006); רע"א 1283/11 עזבון המנוחה אילנה לוי ז"ל נ' משרד הבריאות (לא פורסם, 28.3.2011), אין הבקשה שבפניי מצדיקה מתן רשות ערעור.

הבקשה, איפוא, נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.