רע"א 7123/17 ישראל בן עזרא נ. עיריית עכו

בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" בעניין דחיית תביעה לפיצוי בגין פרסום לשון הרע.

1.

המבקש היה ממונה על פרוייקט פיסול עירוני מטעם המשיבה. לידי המשיבה הגיע מידע שלפיו המבקש ביקש מקבלן "לנפח" הצעת מחיר, ומתוך התמורה ששילמה העיריה הועברו 8,000 ש"ח לבִתו של המבקש. בעקבות זאת הוגשה תלונה במשטרה, ובהמשך החליטה המשטרה לסגור את תיק החקירה. ביום 30.5.2014 דווח על סגירת התיק בעיתון "צפון 1", בכתבה שכותרתה: "עכו: המשטרה סגרה את התיק נגד ישראל בן עזרא". בסיום הכתבה הובאה תגובה מטעם עיריית עכו, ותגובה זו היא מושא הסכסוך הנוכחי. נוסח התגובה הוא:

"עיריית עכו טרם קיבלה כל הודעה ממשטרת ישראל על סגירת התיק. התלונה שהוגשה על ידי היועצת המשפטית של העיריה עו"ד כנרת הדר נגד בן עזרא הוגשה לאחר שהתגלו בפניה ממצאים חמורים על התנהלות לכאורה שלא כדין. בכוונת העיריה לערער על ההחלטה לסגור את התיק בפני היועץ המשפטי לממשלה ובמקביל להגיש תביעה אזרחית להשבת הכספים שהוצאו מקופת העיריה שלא כדין ובניגוד מוחלט לנהלים".

לא למותר לציין כי המשיבה אכן הגישה ערר על החלטה לסגור את התיק. הערר התקבל והוחלט לחדש את החקירה. בנוסף הוכנה בעיריה טיוטת תביעה אזרחית נגד המבקש.

2.

פרסום התגובה בעיתון הוביל את המבקש להגיש תביעת לשון הרע נגד המשיבה ונגד היועצת המשפטית של העיריה באופן אישי, על סך 500,000 ש"ח. בפסק דין מיום 16.12.2016 נדחתה התביעה (ת"א 60766-01-15). בית משפט השלום בעכו (כב' השופט א' בולוס ) קבע כי מדובר בפרסום לשון הרע, אך המשיבה הצליחה להרים את הנטל ולהראות שהיא זכאית להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). נקבע כי בפני המשיבה נגלו "ממצאים מחשידים", שהונחו גם בפני בית המשפט, בעוד שגרסתו של המבקש מעוררת תמיהות ותהיות רבות. בנוסף נקבע כי הפרסום מגלה עניין לציבור, ולפיכך זכאית המשיבה ליהנות מהגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק. בנוסף נפסק, כי עומדת למשיבה גם הגנת תום הלב, משום שקיימת חובה מוסרית וחברתית לפרסם את החשדות (סעיף 15(2) לחוק). בהקשר זה הודגש כי הפרסום לא נעשה ביוזמת המשיבה אלא בתגובה לכתבה, ונקבע כי הפרסום נעשה בתום לב, לאחר שננקטו אמצעי זהירות ראויים.

המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי

(כב' השופטים י' כהן ; א' טובי ; ת' נאות פרי ) סמך את ידיו על מסקנותיו של בית משפט השלום בדבר תחולת ההגנות הקבועות בחוק, ודחה את הערעור בפסק דין מנומק מיום 3.7.2017 (ע"א 62261-01-17).

3.

בבקשה לרשות ערעור הועלו טענות רבות שאינני רואה מקום לחזור על כולן. למעשה, המבקש סבור כי פסקי הדין של הערכאות הקודמות רצופים עשרות טעויות בדין ובעובדות. המבקש פרש את גרסתו העובדתית לאירועים מושא התלונה, וטען כי בנסיבות העניין לא חלה הגנת "אמת הפרסום". לעניין הגנת תום הלב נטען, בין היתר, כי ענייננו בפרסום על הגשת תלונה לרשות מוסמכת, שאינו חוסה תחת סעיף 15(8) לחוק; כי הפרסום נעשה בזדון; וכי המשיבה לא בדקה את נכונות הפרטים.

4.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות על הסף. בפתח הבקשה נטען, כי "אין כל מחסום אשר יכול לחסום מתן רשות הערעור 'בגלגול שלישי' למבקש, לא כל שכן המחסום אשר נקבע בחניוני חיפה, במיוחד כאשר מדובר בעיוות צדק כואב וזועק לשמיים". ואולם, חרף טענתו של המבקש, הלכת חניון חיפה עומדת על מכונה ומציבה בפניו משוכה נכבדה בבואו לבקש כי תינתן לו רשות ערעור, לאחר ששתי ערכאות דנו והכריעו בעניינו ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 3086/17 בוהדנה נ' מרקוס (18.5.2017); רע"א 1476/17 הראל נ' ועד מקומי עלי (17.5.2017)). ניכר כי הבקשה אינה מעוררת סוגיה עקרונית, ובהתאם להלכה הפסוקה – דינה להידחות. אף לא התרשמתי כי נגרם למבקש עיוות דין או חוסר צדק. נוכח טענותיו של המבקש יש להבהיר, כי קורא סביר של הכתבה מבין כי עמדת המשיבה היא שהתעוררו חשדות נגד המשיב, וכי החשדות מבוססים על תשתית עובדתית מוצקה ("ממצאים חמורים"). בניגוד לטענת המבקש, המשיבה לא היתה חייבת להוכיח, לצורך הגנתה, כי החשדות התבררו כנכונים.

5.

בשולי הדברים יצויין, כי המבקש טען בפני בית משפט השלום שהפרסום פגע בזכותו "הנגזרת מחזקת החפות" ולפיכך מהווה עוולה חוקתית המקימה עילה לפיצוי. הטענה נדחתה בנימוק שהמבקש זנח אותה בסיכומיו. המבקש הלין על קביעה זו, ומצאתי כי הטענה אכן הוזכרה בסיכומים מטעמו. בנסיבות העניין נחה דעתי כי אין לכך חשיבות מעשית, גם משום שהמבקש לא הניח תשתית משפטית ראויה לדיון בטענתו, אך בעיקר מפני שהטענה מוקשית מעיקרה. בתגובתה לכתבה, המשיבה לא פירטה את החשדות אלא הסתפקה באמירות זהירות ומבוססות שמציגות את עמדתה, נוכח ההחלטה על סגירת תיק החקירה. בנסיבות אלה, לא הצלחתי לאתר את הפגיעה בחזקת החפות או בזכות להליך הוגן.

6.

לא היה מקום להגיש כלל את הבקשה דכאן, באשר המבקש לא הראה כי קיימת הצדקה לכך שעניינו יידון ב"גלגול שלישי" לאחר שנדון בשני פסקי דין מקיפים ומפורטים בערכאות קמא. גם אם נפלה טעות בערכאות קמא – ואינני סבור כך כלל וכלל – הרי כידוע, טעות ביישום הדין אינה מהווה עילה למתן רשות ב"גלגול שלישי" (ראו, לדוגמה, בע"מ 181/12 פלונית נ' פלוני פסקה 6 והאסמכתאות שם (5.4.2012)).

למעשה, המבקש טען שבקשתו מעוררת "שאלה חוקתית חשובה ביותר" בשתי סוגיות הנוגעות לדיני פסלות שופט. מצאתי להתייחס בקצרה לשתי השאלות שהציג המבקש:

א."האם ראוי כי שופט בהרכב אשר דחה בקשה לפסול אותו מדיון בתיק, ייטול על עצמו את המושכות ויכתוב את פסק הדין בעצמו"?

תשובתי לקושיא "חוקתית" זו: כן. ולעיתים הדבר אף רצוי, על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי להרתיע שופט ממלאכתו. שופט רשאי להביע דעתו המקדמית (להבדיל מדעה מוקדמת) הן בערכאה הדיונית ועל אחת כמה וכמה בערכאת הערעור, שעה שטיעוני הצדדים פרוסים בפניו לאחר שהערכאה הדיונית נתנה פסק דינה, ואין בכך עילה לפסילתו.

ב."האם ראוי שבית המשפט ישחרר את פסק הדין מתחת ידו, בטרם חלף המועד להגשת ערעור על החלטתו שלא לפסול את עצמו"?

תשובתי לקושיא "חוקתית" זו: כן. ולעיתים הדבר אף רצוי, על מנת שיידעו בעלי הדין כי אין בבקשות סרק לפסילת שופט, כמו במקרה דנן, כדי לעכב מתן פסק הדין.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית ללא צורך בתגובה.

הבקשה – שהשתרעה על 26 עמודים וכללה מאות עמודי נספחים – הייתה חסרת עילה על פניה. משכך, המבקש ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 4,000 ₪.