רע"א 6200/08 פלגי טל בע"מ נ. יצחק ונאוה סעדון

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במחוז מרכז (כב' השופטים א' ש' שילה, א' דודקביץ ומ' נד"ב) אשר קיבל את הערעור אשר הגישו המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט א' אורנשטיין) וקבע כי על המבקשת להשיב למשיבים סכום של 142,236 ₪ בצירוף ריבית והצמדה וסכום נוסף בגובה 161,890 ₪ בצירוף ריבית והצמדה

לאור ביטול הסכם המכר בין הצדדים.

1.

המשיבים התקשרו בשני הסכמים נפרדים עם המבקשת ועם חברת פריצקר יזמות בע"מ (להלן: פריצקר ) לפיהם הם ירכשו חלקת קרקע מן המבקשת בעיר פתח תקווה, עליה תספק להם פריצקר שירותי בנייה כחלק מפרויקט. בחוזה בין הצדדים נקבע כי ביטולו של הסכם אחד יביא לביטולו של ההסכם האחר. במסגרת העסקה בין המשיבים לפריצקר הוסכם כי האחרונה תבנה עבורם "בית לדוגמא" שיכלול מפרט טכני משופר ביחס למפרט האחיד בבתים אחרים בפרויקט הבניה. כן סוכם על גובה התמורה, על אופן ביצועה, שיכלול בין השאר עסקת "ברטר" בין הצדדים, ועל מצבים שייחשבו להפרת החוזה. בשלב מסוים במהלך הבניה החליטה פריצקר שלא לבנות את ה"בית לדוגמא", ותחת זאת לבנות את הבית שרכשו המשיבים על-פי המפרט הטכני האחיד. לאור זאת פנתה פריצקר למשיבים כדי להסדיר את גובה הזיכוי הכספי שיינתן להם בגין השינוי במפרט.

בין הצדדים נוהל משא ומתן ממושך שלא הבשיל לכדי הסכם, תוך כדי שבניית הבית נמשכת, כשבין השאר טוענים המשיבים כי הפער במפרטים מגיע כדי 500,000-750,000 ₪, ואילו פריצקר גורסת כי הפער עומד על 130,000 ש"ח. באין הסכמה העלו המבקשת ופריצקר הצעת פשרה תוך הימנעות מהודאה בחבות, לפיה יקבלו המשיבים את הבית לפי המפרט הטכני המשופר כפי דרישתם, ובתמורה ישלמו הם את התמורה לפי החוזה, כשסכום של 700,000 ₪ מתוך סכום אחרון זה, המבטא את גובה המחלוקת הן בשאלת הפער במפרטים, הן בשאלות הקשורות בעסקת ה"ברטר", יופקד בנאמנות עד לבירור המחלוקות בין הצדדים. בהצעה שנשלחה למשיבים נכתב עוד כי אם אלו האחרונים לא יסכימו לה בתוך פרק זמן של 7 ימים, ייחשב הדבר כראיה להפרה צפויה של ההסכם מצדם. בהיעדר תגובה, שלחו המבקשת ופריצקר מכתב למשיבים ובו הודיעו להם על ביטול ההסכם. לאחר הביטול הוסכם בין הצדדים כי על מנת לצמצם נזקים, תמכור המבקשת את הבית לצד שלישי. לאחר הדברים האלה הגישו המשיבים תביעה לבית משפט השלום, במסגרתה עתרו לחיוב פריצקר והמבקשת בהשבת סכומים שונים לרבות פיצוי מוסכם בגין ההפרה.

2.

בית משפט השלום דחה את התביעה שהגישו המשיבים, בקובעו כי לאור הסכמתם לקבלת זיכוי כספי בגין השינוי במפרט הטכני, אין לראות בהחלטת פריצקר שלא לספק את המפרט הטכני המשופר בבית שנבנה למשיבים כהפרת חוזה מצדו. לפי קביעת בית המשפט, נכונותו של המשיב 1, במכתב ששלח בשלב מוקדם של המגעים בין הצדדים, להסכים למפרט הטכני האחיד תמורת זיכוי כספי של 150,000 ש"ח מהווה קיבול של הסכם חדש ודרישתם החדשה של המשיבים לזיכוי בגובה 750,000 ₪ נגועה בחוסר תום-לב העולה כדי הפרת ההסכמים. לצד זה קבע בית המשפט, כי חומר הראיות מעלה בסיס סביר להפרה צפויה של החוזה מצד המשיבים עקב מצבם הכספי, שאף בה היה כדי להצדיק את ביטול ההסכם מצד פריצקר והמבקשת. עוד קבע בית המשפט כי המשיבים חטאו בחוסר תום-לב בדחותם את הצעת הפשרה שהוצעה להם ופסק כי הם אינם זכאים לפיצוי בגין הנזקים להם טענו הואיל וההסכמים בוטלו כדין, ואף לא להשבה של תשלומים ששילמו לפירעון המשכנתא שנטלו משמדובר בכספים ששולמו לצדדים שלישיים.

3.

המשיבים ערערו על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט פסק כי אף שאין הוא מתערב בקביעותיו העובדתיות ובממצאי המהימנות של בית המשפט שלדיון, יש לקבל את הערעור, וזאת מן הטעם שהצדדים לא השכילו להגיע להסכם חדש שיבוא במקום ההסכם המקורי שכלל את המפרט המשופר, ומכאן שעם ביטולו המוסכם של הסכם הבנייה המקורי, זכאים המשיבים להשבת הסכומים ששילמו למבקשת ולפריצקר כחלק מן ההסכם. במסגרת זו, חישב בית המשפט את סכום ההשבה וקבעו, כאמור, על

142,236 ש"ח ועל סכום נוסף של 161,890 ש"ח, שניהם בצירוף ריבית והצמדה. על החלטה זו הוגשה בקשת הרשות לערער שבפניי.

4.

בבקשתה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט כשקבע כי "הצדדים הסכימו על ביטול הסכם הבניה, ומאליו גם על ביטול הסכם המכר, בלי שהגיעו להסכמה חדשה". לדידה, בקובעו כאמור ניסח בית המשפט המחוזי חוזה חדש שהצדדים כלל לא נתכוונו לו, זאת בלא שניתנה לצדדים הזדמנות לטעון או להתגונן. לטענת המבקשת, איש מהצדדים לא חפץ בביטול הסכם הבניה, לא ידע על ביטול שכזה, ואף לא נהג כאילו החוזה בוטל בעקבות החלטת פריצקר בדבר שינוי המפרט הטכני המוסכם, והמחלוקת בין הצדדים הצטמצמה אך לגובה התמורה אותה יקבלו המשיבים בעקבות השינוי האמור. עוד גורסת המבקשת כי הסכם הבניה שהיה תקף לאורך כל הדרך בוטל על ידה בסופו של דבר בגלל הפרתו על ידי המשיבים, וכי את גובה ההשבה יש לחשב בהתבסס על עובדה זו. טענות נוספות מעלה המבקשת בנוגע לדרך חישוב סכומי ההשבה על ידי בית המשפט המחוזי ועל קביעת אחריות "ביחד ולחוד" בינה לבין פריצקר. המבקשת חותמת דבריה בטענה כי שאלת גבולות פרשנותו של חוזה העולה במקרה דנן כמו גם שאלת זכותם של צדדים להתגונן בבית המשפט בפני מסקנה אליה הגיע בית המשפט בלא שמי מן הצדדים טען אותה, מצדיקה ערעור ב"גלגול שלישי".

5.

דין הבקשה להידחות. השאלות שמעלה המבקשת נידונו זה מכבר בפסיקה לרבות בזו שצוטטה במובאות שהעלתה המבקשת עצמה, ועניינה של הבקשה הוא לכל היותר יישומן של ההלכות הפסוקות במקרה דנן. הלכה היא כי שאלת יישומה של ההלכה במקרה קונקרטי אינה מעמידה עילה לקיומו של דיון בערכאה שלישית (ראו רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסם, 16.1.06)). לצד זה נקבע בפסיקה, כי שאלות הכרוכות בפרשנותו של הסכם ספציפי, כאלו המתעוררות במקרה דנן, אינן מצדיקות מתן רשות לערער, אף אם שתי ערכאות שונות פירשו הסכם בין הצדדים בדרך שונה (ראו רע"א

4520/04 קולב נ' קולב (לא פורסם, 25.5.05)). ברי גם כי דרך חישוב סכום ההשבה עליה הלינה המבקשת אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית ואינה מתאימה לדיון בפני ערכאה נוספת (ראו ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

6.

אף שבכך סגי, אוסיף בקצרה, כי גם לגופו של עניין לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי יצר עבור הצדדים "חוזה חדש". נכון הוא הדבר, כטענת המבקשת, כי הצדדים לא הסכימו באופן פוזיטיבי על ביטול חוזה הבניה ואמנם בניית הבית המשיכה תוך ניהול המו"מ. ברם, בהיעדר הסכמה אחרת, נראה כי תוקפו של ההסכם היה כפוף להסכמת הצדדים בשאלות בהן נחלקו. משדחו המשיבים את הצעת הפשרה, אותה בכל מקרה לא היו מחויבים לקבל, נעדרו יחסיהם גמירות דעת היוצרת מסגרת חוזית חדשה אשר תחליף את ההסכם שקדם לה, ומכאן שבפועל, לא עמדו עוד הסכם המכר והסכם הבנייה בתוקפם.

הבקשה נדחית איפוא. משלא נתבקשה תגובה- אין צו להוצאות.