בג"ץ 112/08 ויילי זאב אפטוייצר נ. משה שפירא שר העלייה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' שטמר והשופטים י' כהן, י' עמית) אשר דחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת צ' קינן, ס"נ) לעניין תביעתה לביטול מתנות שהוענקו לבנה, המשיב 1 (להלן: המשיב ).

1.

המבקשת, ילידת 1920, הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ובה עתרה להשיב לבעלותה דירה וכספים שהעבירה במתנה לבנה המשיב. מהעובדות שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה עולה כי המבקשת היתה מקורבת בתקופות שונות לאחד או יותר מילדיה עד אשר התערערו יחסיה עימם והיא היתה מתקרבת לאחד מילדיה האחרים. החל משנת 2001 התהדקו יחסי המבקשת עם המשיב והיא העניקה לו סכום של 100 אלף ₪ וכן חתמה על הסכם להעברת זכויותיה בדירתה למשיב. לאחר התערערות היחסים הגישה המבקשת את התביעה האמורה ובה טענה שלל טענות כנגד המתנות שהועברו למשיב.

2.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענותיה של המבקש בעניין בטלות המתנות הן בשל פגמים ברצון והן בשל השפעה בלתי הוגנת. כן נדחו טענותיה בעניין התנהגות מחפירה בשל העובדה שהעברת המתנות למשיב כבר הושלמה.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על רוב חלקיו בדעת רוב (דעת המיעוט סברה כי יש לדחות את הערעור כולו). נקבע כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו וכי עולה כי מדובר באישה צלולה אשר הבינה את מעשיה ועל מה היא חותמת, ולכן אין לומר כי חלה טעות או הטעיה. בית המשפט התמקד בעילת העושק וההשפעה הבלתי הוגנת והביע את עמדתו כי יש להחיל על חוזה מתנה, שהינו חוזה חד-צדדי, את דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת באנלוגיה מדיני הצוואה. בית המשפט בחן האם מתקיימת במקרה זה השפעה בלתי הוגנת כמשמעה בפסיקה וקבע כי לא די ביחסי טיפול וצורך על מנת להעביר את נטל ההוכחה אל המשיב, ומאחר שלא הוכחה תלות מקיפה ויסודית של המבקשת במשיב אין לקבל את הערעור. בנקודה אחת סברה דעת הרוב כי על המשיב להחזיר סכום שלקח מהמבקשת ולא החזיר למרות שסכום זה לא ניתן לו במתנה.

3.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. המבקשת טוענת כי הבקשה מעלה שלל סוגיות עקרונית שעניינן החלת חוק המתנה במסגרת מטפל ומטופל התלוי בו, החלת עילת העושק על חוזי מתנה, גמירות הדעת הנדרשת מנותן המתנה, טעות והטעיה במסגרת חוזה מתנה, השפעה בלתי הוגנת של מקבל המתנה ועוד.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה נחה דעתי כי דינה להידחות. הערכאות דלמטה ניתחו את המקרה דנן בהתאם להלכות הקיימות בנושאי חוזי מתנה והפגמים שעלולים להתגלות בחוזים מעין אלו. בכך אין כל שאלה עקרונית המתעוררת אלא רק יישום הלכות קיימות, דבר שאינו מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסמה, 16.1.06)).

אכן, בית המשפט המחוזי דן בסוגיית החלת דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת על חוזי מתנה, וסוגיה זו טרם נידונה על ידי בית משפט זה. עם זאת, תיק זה אינו מתאים לדיון בסוגיה זו, מאחר שממילא הלך בית המשפט בנתיב הטוב ביותר עבור המבקשת, דהיינו הכיר בדוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת בהיקש מדיני הצוואות, כפי שביקשה המבקשת. העובדה כי הדרך בה יישם בית המשפט את הדוקטרינה על עובדות העניין אינה נוחה למבקשת אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בסוגיה זו. רק בדרך אגב אעיר כי גם במסגרת דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת נפסק כי על המתנגד לקיום הצוואה להביא כמות ראיות משמעותית להוכחת טענתו, וכי נטל השכנוע לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל עליו (ראו דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נב(2) 813, פסקה 5 לפסק דינו של השופט אור (1998)). מאחר שרבים המקרים בהם ישנם יחסי טיפול ותלות כלשהם בין הורה מבוגר לאחד מילדיו, ומטבע הדברים מעניק ההורה לילד המטפל בו מתנות וטובות הנאה בשל קשריהם ההדוקים, ברי כי יש לדרוש ראיות משמעותיות להוכחת יחסי ניצול והשפעה בלתי הוגנת בין ההורה לילדו (ראו גם בע"מ 3709/08 פלוני נ' פלוני (לא פורסמה, 7.8.08)).

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.