פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1760/10
בפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיב:
קצין התגמולים
בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית
המשפט המחוזי בחיפה, בע"א 4442/07, מיום 18.1.10, שניתן על ידי כבוד
השופטים ש' שטמר, ב' בר-זיו, ע' זרנקין
בשם המבקש:
עו"ד עידן צחר;
עו"ד ליאור צמח
החלטה
בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים: ש' שטמר , ב' בר-זיו ו- ע' זרנקין ) מיום 18.1.2010, אשר קיבל חלקית ערעור שהגיש המבקש על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט -1959 (נוסח משולב) (להלן: חוק הנכים).
1.
המבקש סבל עובר לגיוסו לצה"ל ממצוקה נפשית, אשר אובחנה כמצב חרדתי- דכאוני תגובתי על רקע נסיבות אישיות נקודתיות (להלן: המשבר הנפשי טרם הגיוס). למרות זאת, בהמלצת פסיכיאטר מומחה ובהתאם להחלטת ועדה רפואית בעניינו, התגייס המבקש לשירות סדיר. במהלך קורס צבאי בו השתתף, נשלח המבקש לפעילות אבטחת יישובים בירושלים למשך שבוע, ובהמשך שובץ לתפקיד של מש"ק תחזוקה. בסמוך לסיום הקורס ועוד בטרם החל לשרת בתפקידו, אושפז המבקש במשך שלושה חודשים במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים רמב"ם בחיפה בשל הידרדרות במצבו הנפשי. במהל ך תקופה זו, הוא שוחרר משירות צבאי בפרופיל 21. עוד לפני שחרורו מן השרות, הגיש המבקש לקצין התגמולים תביעה לפי חוק הנכים. קצין התגמולים דחה את התביעה בקבעו כי אין קשר סיבתי בין מחלתו של המבקש לבין שירותו הצבאי.
2.
על החלטה זו ערר המבקש בפני ועדת הערר לפי חוק הנכים (להלן: הוועדה) אולם ערעורו נדחה. החלטת הוועדה התבססה על חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה מטעם המשיב והועדפה על-פני חוות-ד עת שהוגשה מטעמו של המבקש. על יסוד חוות-דעת זו קבעה הוועדה, כי המשבר הנפשי טרם הגיוס היה סימן ראשון (בלעז: פרודרום) למחלתו הנפשית של המבקש ומשכך, אין לומר כי השירות הצבאי היה הגורם להתפרצות המחלה. פרק הזמן הקצר יחסית שבין המשבר הנפשי טרם הגיוס לבין אשפוזו של המבקש – כחצי שנה – והתנהגותו של המבקש במהלך שירותו הצבאי העידו אף הם, כך להשקפתה של הוועדה, על תהליך רצוף של הפ רעות נפשיות. ערעור על החלטה זו שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה התקבל בחלקו. בית המשפט המחוזי מצא, כי קביעת הועדה שלפיה המבקש סבל מסימנים מקדימים של מחלת הסכיזופרניה עוד לפני הגיוס, הינה קביעה עובדתית שאין עילה להתערב בה. בצד האמור, קיבל בית המשפט המחוזי את טענתו החלופית של המבקש בנוגע ל"החמרה" שחלה במצבו עקב השירות הצבאי – טענה שאליה לא התייחסה הוועדה – וקבע, כי השירות הצבאי החמיר את מחלתו של המבקש בשיעור של 33%. זאת, נוכח מכלול נתוניו האישיים של המבקש ועמדת המשיב בעניין זה.
3.
מכאן הבקשה שלפני, שבגדרה טוען המבקש, כי הוועדה הרפואית שבדקה אותו עובר לגיוסו לא סיווגה את המשבר שלפני הגיוס כסימן מקדים למחלת הסכיזופרניה, ומשכך, היה המשיב מנוע מלטעון אחרת. לעמדתו, החלטתה של הוועדה לוקה גם בכך שאין בה נימוק מספק להעדפתה של חוות-הדעת שהוגשה מטעם המשיב על-פני חוות-הדעת המנוגדת שהוגשה על-ידי המבקש. עוד טוען המבקש, כי קביעת הוועדה באשר למשמעותם של הסימנים המקדימים אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. בהמשך הוא טוען, כי קביעתו של בית המשפט קמא בעניין ה"החמרה" שחלה במחלתו אף היא איננה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה. ממילא, לעמדתו, גם אם מקבלים את קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין העדרו של קשר סיבתי, הרי שנוכח כך שוועדת הערר לא נדרשה לטענת ההחמרה, היה ראוי להחזיר את הדיון אליה או לגורם מקצועי אחר לשם קביעת שיעור ההחמרה המדויק, בהתחשב בין היתר, בטענותיו בעניין רשלנות רשויות צה"ל בטיפול בו.
4.
דין הבקשה להדחות. הלכה היא, כי רשות ערעור תינתן רק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפני – אשר נסבה על שאלת קיומו של קשר סיבתי בין שירותו הצבאי למחלתו של המבקש ועל שיעור ההחמרה
– אינה מעלה שאלה כזו. ההכרעה בין חוות-דעת המומחים שהוגשו לוועדה היא הכרעה עובדתית, ובהכרעות כאלה, כידוע, אין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב, לא כל שכן בגלגול שלישי (ראו: רע"א 1010/09 אוחיון נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 29.6.2009); רע"א 685/09 בילו נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 21.6.2009); רע"א 10561/08 פלוני נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 2.4.2009)). טענותיו של המבקש בעניין משמעותם של הסימנים המקדימים ובעניין האפשרות לקבוע קיומה של החמרה במחלות מן הסוג בו עסקינן תוקפות, בסופו של דבר, את יישומן של ההלכות שיצאו מלפני בית משפט זה במקרים דומים. אלא שכידוע, שאלת יישומה של הלכה במקרה ספציפי אף היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (רע"א 9373/08 ערן שרעבי נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 23.2.2009); רע"א 1318/09 מדינת ישראל - קצין התגמולים נ' פלונית (לא פורסם, 15.9.2009); רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסם, 16.1.2006)). לבסוף, לא ניתן לחלוק על כך שלבית המשפט המחוזי היתה סמכות להכריע בעניין עצם קיומה של ההחמרה ושיעורה. דומה, כי גם המבקש עצמו איננו חולק על כך. כאמור, שיעורה המדויק של ההחמרה נקבע בהתבסס על נסיבות העניין ועמדתו של המשיב, ועל-פי אמות המידה הנוהגות, אין בנסיבות העניין עילה להידרש בשלישית לעניינו של המבקש. בנסיבות העניין, אין בידי, אפוא, להיעתר לבקשתו.
לפיכך, הבקשה נדחית בזאת.
משלא נתבקשה תגובת המשיב, אין אני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ו' בניסן התש"ע (21.3.10).
ש ו פ ט