רע"א 1010/09 מאיר אוחיון נ. קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 5011/07 (כב' סגן הנשיא י' גריל והשופטים ע' גרשון וי' וילנר), אשר דחה את הערעור שהגיש המבקש על החלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ; ועדת הערעור, להלן: הוועדה ), וקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין הפגימות שמהן סובל המבקש לבין תנאי שירותו הצבאי.

1.

המבקש, יליד 1960, התגייס לצה"ל בשנת 1979 בפרופיל רפואי 97 ושירת בחטיבת גולני. במהלך שירותו הצבאי נדרש המבקש למאמץ פיסי רב תוך הימצאות בתנאי שדה.

בתום שירותו הסדיר, גויס המבקש בשנת 1982 לשירות קבע, ושימש כרס"פ פלוגת מפקדה בחטיבת גולני, ולאחר מכן כאחראי אחזקה וכרס"ר גדוד. בהמשך, לאחר שיצא לקורס קצינים, שירת המבקש במגוון תפקידים, לרבות סגן מפקד פלוגה, קצין אספקה וקצין תחזוקה. בשל מצבו הרפואי, כשם שיובהר להלן, שובץ המבקש בשנת 2000 כקצין נוער ונח"ל, תפקיד שחייב עבודה מאומצת, הגם שלטענתו, הובטח לו תפקיד אחר, ומשלא קיבל תפקיד זה נגרמו לו אכזבה ולחץ נפשי. החל משנת 2002 שימש המבקש כפרוייקטור בפיקוד העורף עד לשחרורו משירות בשלהי שנת 2003.

בשנת 1983 החלה המבקש להתלונן על עייפות מוגברת, כאבי ראש והירדמויות, ובבדיקה שנערכה לו הוא אובחן כסובל מתסמונת דום נשימה קלה. לאורך השנים חלה החמרה במצבו של המבקש, אשר החל סובל מהירדמויות לא רצוניות במהלך היום, שבעטין החליט לחדול מלנהוג. טיפול שניתן לו ביחידתו נמצא לא יעיל. לאחר החמרה נוספת שאירעה בשנת 2000 אובחן המבקש כסובל מתסמונת דום נשימה בשינה בדרגת חומרה קשה, שבגינה טופל במכשיר ה- CPAP , המזרים אוויר דרך האף במשך הלילה, דבר ששיפר את מצבו. עוד אובחן המבקש כסובל מיתר לחץ דם והוא נדרש להפחית ממשקלו שעלה במהלך השנים בצורה ניכרת מ- 70 ק"ג בשנת 1983, ל- 125 ק"ג בשנת 2000. זמן קצר לאחר שנודע למבקש כי הוחלט שלא לשבצו בתפקיד, שלדבריו, כאמור, הובטח לו, אובחן המבקש כסובל מסוכרת מסוג 2, שבעטיה טופל בדיאטה, ובהמשך, לאור החמרה במצבו, בדיאטה חריפה בשילוב טיפול תרופתי. עם הירידה במשקלו של המבקש, חל שיפור מסוים בלחץ הדם שלו ובמחלת הסוכרת ממנה הוא סובל.

2.

בחודש ספטמבר 2001 פנה המבקש בבקשה למשיב להכרה בקשר שבין תנאי שירותו הצבאי לבין המחלות והליקויים שמהם הוא סובל. המשיב דחה את הבקשה בקובעו כי לא קיים קשר בין מחלותיו של המבקש לבין השירות. על החלטה זו ערער המבקש בפני הוועדה, תוך שהוא מצמצם את הערעור למחלות הסוכרת ויתר לחץ הדם שמהן הוא סובל. במסגרת הדיון בוועדה הוגשו מספר חוות דעת מטעם המבקש ומטעם המשיב, שבהן הובעו עמדות נוגדות באשר לזיקה שבין אי הטיפול במועד בתסמונת דום הנשימה בשינה שממנה סובל המבקש, באמצעות מכשיר ה- CPAP , לבין החרפת התסמונת ויתר לחץ הדם. המומחה מטעם המבקש, פרופ' טל, סבר כי קיימת סבירות גבוהה לזיקה שבין יתר לחץ הדם ועודף המשקל של המבקש, לבין היעדר טיפול נאות בתסמיניה הראשונים של תסמונת דום הנשימה בשינה על-ידי גורמי הרפואה בצבא. המומחה מטרם המשיב, פרופ' רובין, סבר כי עליית המשקל הניכרת של המבקש היא שגרמה ליתר לחץ הדם, ולא תסמונת דום הנשימה, וכי לא היה צורך בטיפול ב- CPAP כבר בשנת 1983. בנוגע לגורמי מחלת הסוכרת הובאו חוות דעת נוגדות. המומחה מטעם המבקש, ד"ר קיש, סבר כי אף שלהשמנתו של המבקש הייתה השפעה על הופעת מחלת הסוכרת מטיפוס 2 אצלו, גורם מרכזי נוסף לה היה הדחק הנפשי שממנו הוא סבל בשל האכזבה והעלבון שהציפו את לבו עקב אי מינויו לתפקיד שבו חפץ. המומחה מטעם המשיב, פרופ' עינת, חיווה דעתו כי מחלת הסוכרת מטיפוס 2 הינה מחלה תורשתית ולא קיימים גורמים חיצונים מוכרים, כדוגמת דחק נפשי, שניתן ליחס להם התפרצות של סוכרת מסוג זה, זולת השמנת יתר, שתביא להופעת המחלה אצל מי שיש לו ממילא נטייה ללקות בה. הוועדה דחתה את ערעור המבקש בהעדיפה את גרסת המשיב על יסוד חוות הדעת שהביא, וקבעה כי לא הוכח ששירותו הצבאי ואירועים שהתרחשו במהלכו הם בעלי זיקה למחלות שמהן הוא סובל. על כך ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי.

3.

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את הערעור. בפסק דינו, ציין בית המשפט כי ערעור המבקש מופנה ברובו נגד קביעות עובדתיות של הוועדה ונגד העדפתה חוות דעת אחת על פני משניה, עניינים שבהם לא תתערב ערכאת הערעור, אלא במקרים חריגים שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם. בית המשפט ציין כי אף אם נגרמה למבקש אכזבה קשה עקב אי מינוי לתפקיד שאותו אבה, לא מתקיים במקרה זה הייסוד האובייקטיבי הנדרש של ייחודיות, קרי לא הוכח כי אי השיבוץ הוא אירוע ייחודי לשירות הצבאי, המצדיק הכרה בשירות כגורם שהביא לפריצת המחלה, בין היתר, נוכח שירותו הצבאי הממושך של המבקש. עוד קבע בית המשפט, כי אף לו הוכח כי אי השיבוץ היה אירוע חריג בעל ייחודיות לשירות הצבאי, לא היה בכך להועיל למבקש בשל היעדרה של אסכולה רפואית הקושרת בין דחק נפשי למחלת הסוכרת מטיפוס 2. לאור כל האמור, ולאחר שנקבע כי לא נמצאה טעות בפסק דינה של הוועדה, נדחה הערעור. מכאן הבקשה שבפניי.

4.

במסגרת בקשתו, טוען המבקש כי טעה בית משפט קמא כשמצא שלא להתערב בהחלטותיהם של המשיב ושל הוועדה, שלא להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים בשל מחלותיו אשר פרצו או החמירו, כך לטענתו, בשל ותוך כדי שירותו הצבאי. לדבריו, בית משפט קמא שגה כשקבע כי אי שיבוצו אינו ייחודי דווקא לתנאי השירות הצבאי שכן מהותו ואופיו של הארגון הצבאי, ככזה הדורש מעבר ושיבוץ מחדש כל כמה שנים, מחייבים פיתוח רמת הסתגלות גבוהה, ביטחון וודאות, ומשאלו הופרו במקרה הנוכחי, באופן שחייב אותו בהמתנה ארוכה בבית, הוא סבל נזק נפשי חמור וייחודי. המבקש מוסיף ועומד על הבדלים נוספים בין המערכת הצבאית לאזרחית, המצביעים על ייחודיות אי שיבוצו לתפקיד, ובכלל זה העובדה כי בארגון צבאי אדם נמדד על-פי פרופיל צבאי שנגזר ממצבו הבריאותי ואילו בארגונים אזרחיים אין לפרופיל הרפואי משמעות לצורך קידומו של המועמד; והעובדה כי בשיבוצים בצבא לא תמיד ישנה התייחסות לרצונות הקצין המשובץ, בשונה מן המערכת האזרחית שבה לרצון העובד ניתנת הבכורה. לצד זה טוען המבקש כי בית משפט קמא שגה כשלא ראה בדחק נפשי גורם ישיר למחלת הסוכרת, וכשנתן משקל כה רב לחוות הדעת של המומחה מטעם המשיב, שלפיה משקלו העודף הוא שהביא לפרוץ המחלה, תוך דחיית חוות הדעת של המומחה מטעמו בדבר הקשר שבין דחק נפשי לבין המחלה. לדבריו, בניגוד לאמור בפסק דינו של בית משפט קמא, אין בקרב משפחתו חולי סוכרת, עניין הסותר את חוות הדעת מטעם המשיב הרואה בגורם התורשתי גורם מכריע בהתהוותה של המחלה. עוד טוען המבקש כי שגגה יצאה מלפני בית משפט קמא באי התערבותו בקביעת הערכאות התחתונות כי התסמונת הדום נשימתית לא נגרמה ולא החמירה עקב שירותו הצבאי, שכן תסמונת זו לא הייתה קיימת אצלו עם גיוסו, ולו זכתה לטיפול הולם במועד, היא לא הייתה מחמירה לאורך השנים. כן טוען המבקש כי טעה בית המשפט כשלא התערב בהחלטה שלא לראות ביתר לחץ הדם שממנו הוא סובל, מחלה שנגרמה בשל אי טיפול נאות בתסמונת דום הנשימה, אפשרות שנתמכה גם בחוות דעת שהובאו מטעם המשיב. בהקשר זה מציין המבקש, כי גם אם יתר לחץ הדם נבע ממשקלו העודף, הרי שגם זה האחרון נגרם עקב שירותו הצבאי. את דבריו חותם המבקש בטענה כי השאלות שהוא מעלה בבקשתו, הן בעלות חשיבות שאינה מתמצה בעניינו שלו, ויש מקום לדון בהן בערכאה ערעורית נוספת.

5.

דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה ומושרשת היא כי רשות לערעור נוסף תינתן רק אם הבקשה טומנת בחובה שאלה משפטית שגרורותיה אינן מתמצות בפתרון הסכסוך בין הצדדים, אלא שחשיבותה כללית והשלכותיה - השכלות רוחב (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). הגם שהמבקש ניסה בכל דרך להצביע על אופיין המשפטי של השאלות שהוא מעלה, ועל החדשנות הטמונה בהן, אין שאלות אלה, ברובן, אלא שאלות שבעובדה, ולכל היותר מהוות הן שאלות של יישום דין, שאינו מצדיק דיון של ערכאה נוספת, במיוחד נוכח אופיין הנקודתי והפרטני, הנוגע לנסיבותיו הספציפיות של מקרהו של המבקש. כלל הוא כי בית המשפט ימשוך ידיו מהתערבות בקביעות עובדתיות-רפואיות שנקבעו על ידי הוועדות הרפואיות, למעט במקרים חריגים (ראו למשל רע"א 685/09 בילו נ' קצין התגמולים (לא פורסמה, 21.6.09); רע"א 10561/08 פלוני נ' קצין התגמולים (לא פורסמה, 2.4.09)). מקרה זה אינו מקרה חריג. הכרעתו של בית המשפט נסמכה על העדפתו חוות דעת רפואית אחת על פני חוות דעת אחרת, על יסוד שיקול דעתו ועמדתו המקצועית, ובכך, בהיעדר פגם בולט, לא תתערב ערכאת הערעור (רע"א 8307/06 כץ נ' קצין התגמולים (לא פורסמה, 2.11.06)). באשר לשאלת ייחודיות אי שיבוצו של המבקש לתפקיד שביקש לעצמו, למערכת הצבאית, הרי שהמבקש עצמו הצביע על פסיקה שיצאה את בית משפט זה, המנתחת שאלה זו, וטענותיו בשאלה זו מתמצות בעמדתו כי דרך יישומן בעניינו שגויה היא. הלכה היא כי אף בהימצא טעות בפסיקתו של בית המשפט שלדיון, דבר שלא נדרשת ההכרעה בו במסגרת דיון זה, אין בדבר, כשלעצמו, להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו רע"א 728/09 נוף נ' נוף (לא פורסם, 19.5.09); רע"א 4356/06

נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 18.6.06)). נכון הוא כי במקרים מסוימים יש מקום להתיר רשות ערעור גם בהיעדרה של שאלה משפטית חדשנית מובהקת, זאת כדי למנוע עיוות דין ולהגשים עקרונות של צדק. ברם, אפילו הנחנו כי טעה בית המשפט ביישמו את הדין במקרה דנן, לא היה בכך כדי להועיל למבקש, לאור חוות הדעת הרפואיות השוללות קשר בין דחק נפשי לבין מחלת הסוכרת, אשר אומצו על-ידי בית משפט קמא. אשר על-כן, אין מנוס מדחיית הבקשה.