רע"א 8307/06 יונה כץ נ. מדינת ישראל,משרד הביטחון אגף השיקום,קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ה' גרסטל והשופטים ע' פוגלמן ו א' ש' שילה ) בו דחה בית המשפט ערעור שהגיש בעלה המנוח של המבקשת על החלטת בית משפט השלום, בישבו כוועדת ערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ), לדחות את ערעורו על החלטת המשיב שלא להכיר בו נכה.

1.בעלה המנוח של המבקשת (להלן: המנוח ) שירת בצה"ל בין השנים 1968-1976. במהלך שירותו הצבאי עבר המנוח הכשרה מקצועית כטכנאי אלקטרוניקה בבית הספר הטכני של חיל האוויר ולאחר מכן הדריך בבית הספר במשך מספר חודשים. בהמשך שירותו שימש המנוח במשך מספר חודשים כטכנאי מכ"מ בבסיס חיל האוויר בהר מירון ולאחר מכן מילא תפקיד משרדי, אשר כלל ביקורים בבסיסים בהם היו מוצבים מכשירי מכ"מ. בשנת 1993 התגלה אצל המנוח גידול סרטני מסוג "נזופארינקס". הוא נותח להוצאת הגידול ומספר שנים לאחר מכן נותח בשנית. בנוסף, קיבל המנוח טיפולים רפואיים שונים.

2.בשנת 1996 הגיש המנוח תביעה נגד המשיב, במסגרתה ביקש להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים ולהעניק לו תגמולים בהתאם. המשיב דחה את בקשתו בנימוק שלא הוכח כי קיים קשר בין המחלה ממנה סבל לתנאי שירותו. על החלטה זו ערער המנוח בפני ועדת הערעורים. בערעורו, טען המנוח כי מחלת הסרטן התפתחה אצלו במשך יותר מ-20 שנה כתוצאה מחשיפה לקרינה מייננת ולקרינה בלתי מייננת, ולכן, יש להכיר במחלתו כמי שנגרמה תוך ועקב שירותו הצבאי. המנוח התבסס, נוסף על עדותו שלו, על חוות-דעת מטעם ראש היחידה לרפואה תעסוקתית וסביבתית בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית בירושלים. מנגד, הגיש המשיב שלוש חוות דעת שונות: בתחום האונקולוגי, בתחום הרפואה הגרעינית ובתחום הרפואה התעסוקתית, וכן הגיש דו"ח מסכם של פאנל מומחים שמונה על-ידי משרד הביטחון לדיון בסוגיית הקשר בין חשיפה לקרינת רדיו לבין מחלות ממאירות.

3.וועדת הערעור (כב' השופט ד' גלדשטיין והחברים ד"ר ש' איתן וד"ר מ' כווט) סקרה את עדויותיהם של המומחים שהביאו הצדדים, ולבסוף, החליטה להעדיף את העדויות מטעם המשיב על העדות שהובאה מטעם המנוח. הוועדה קבעה כי חוות דעתו של המומחה מטעם המנוח הינה נטולת בסיס מדעי מספיק; כי הוא אינו בעל תואר ברפואה תעסוקתית ובאונקולוגיה, וכי לא היה בפניו מידע באשר למידת החשיפה של המנוח לקרינה מייננת ובאשר למספר מקרי הסרטן מהסוג שבו לקה המנוח אשר נגרמו כתוצאה מקרינה מייננת. אשר למנוח עצמו, ציינה הוועדה כי עדותו היתה עדות יחידה וכי על מנת לבסס את ערעורו לכל הפחות ראוי היה שיביא ראיות לכך שיש יותר מקרים של גידולים סרטניים בכלל ושל הגידול בו לקה בפרט, בקרב העובדים בעבודתו, בהשוואה לאוכלוסיה הכללית, וכן עדויות של מי ששירתו עמו, לשם אישוש טענותיו לגבי תנאי שירותו וחשיפתו לקרינה. בנוסף, יכול היה המנוח להביא ממצאים של שירות התגים באשר להיקף החשיפה לקרינה אשר יכולה להביא להתפתחות גידולים סרטניים.

בסיכומו של דבר, קבעה הוועדה כי לא הוכח בפניה מה היתה החשיפה של המנוח לקרינה, וציינה כי אף בהנחה שקרינה מייננת ובלתי מייננת עלולה להביא לגידולים סרטניים שונים, הרי שהמנוח לא הביא כל נתונים לכך שקרינה מייננת וקרינה בלתי מייננת ברמות להן נחשף, אם נחשף, מביאה להתפתחות סוג הסרטן שבו לקה. הוועדה ציינה כי לא הובאה הוכחה אף לקיומם של הסימפטומים השונים שהמערער טען כי סבל מהם במהלך שירותו הצבאי, ולפיכך קבעה כי גם אם היה מוכח שהגידול בו לקה מאופיין בסימפטומים אלו - דבר שלא הוכח בפניה - עדיין לא ניתן היה לומר כי הונחה לפניה תשתית ראייתית מספקת. בשולי דבריה ציינה הוועדה כי למרות שאין ביכולתו של המנוח להוכיח את תביעתו בשלב זה, הרי שחוק הנכים מאפשר, בבוא העת, וככל שיהיו נתונים עובדתיים ומדעיים מתאימים, לחדש את תביעתו בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק.

4.על החלטת הוועדה ערער המנוח בפני בית המשפט המחוזי. ביום 4.5.03 נפטר המנוח, ובמקומו באה אלמנתו כמערערת. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בפתח דיונו הזכיר בית המשפט את העיקרון היסודי לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות שבעובדה ובקביעות שבמהימנות אלא במקרים חריגים. לאורו של עיקרון זה, קבע בית המשפט כי אין באפשרותו להתערב בהחלטת הוועדה להעדיף את מומחי המשיב על-פני מומחה המנוח, וכן בקביעת הוועדה כי לא הוכח שהמנוח היה חשוף לקרינה מייננת שנפלטה ממכשיר המכ"מ שהופעל על-ידו; שהחשיפה נמשכה זמן רב; היתה בשיעור גבוה ומסוכן והיה בה כדי לגרום למחלת המנוח. לדברי בית המשפט, בא-כוח המבקשת לא הצליח לשכנעו לחרוג במקרה זה מן הכלל האמור, ולמעשה, די היה בכך כדי להביא לדחיית הערעור.

יחד עם זאת, מצא בית המשפט לנכון לדון גם בטענות המבקשת לגופן. ראשית, דחה בית המשפט את טענת המבקשת לפיה שגה בית המשפט בשיקול הדעת שהפעיל בבוחנו את העובדות בעיניים רפואיות-מדעיות גרידא. בית המשפט קבע כי גם בהפעלת מבחני הסתברות, הגיון ואינדוקציה, ואף אם נקל ברמת נטל הראיה המוטל על כתפי המבקשת, עדיין אין מנוס מן הקביעה כי לא הוכח קשר סיבתי בין החשיפה הקצרה של המנוח לקרינה, אם וככל שהיתה חשיפה כזו, לבין מחלתו. לדברי בית המשפט, ניתן היה להוכיח קשר כזה באמצעות הצגה של מקרה אחרים של חיילים ששהו באותם בסיסים ולקו במחלות סרטניות, ובאמצעות הצגת תשתית ראייתית לפיה מספרם של אלו גדול ממספר האנשים בני גילו של המנוח שלוקים במחלות סרטניות בהעדר חשיפה לקרינה.

שנית, דחה בית המשפט את טענת המבקשת באשר לנזק הראייתי שגרם המשיב למנוח בהימנעותו מלהציג בפני הוועדה נתונים בנוגע לשיעורי הקרינה שנפלטו ממכשירי המכ"מ. לדברי בית המשפט, נתונים אלו היו בהישג ידו של המנוח והוא אף הופנה לקבלת המידע הרלוונטי, אלא שהוא בחר שלא לעשות כן. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט, חל הכלל הקובע כי אי-הבאת עד או ראייה חיוניים ללא הסבר מספק, פועלים לרעת בעל הדין שלא הביאם. לאור כל זאת, דחה בית המשפט את ערעורה של המבקשת.

5.בפניי בקשת המבקשת למתן רשות ערעור על פסק דין זה. לטענת המבקשת מעלה בקשתה שאלה בעלת חשיבות כללית ועקרונית באשר לשיעור נטל הראייה החל על תובע על-פי חוק הנכים שעה שעליו להוכיח כי חשיפה לקרינה מייננת גרמה למחלה סרטנית בה חלה. סוגיה זו טרם נדונה, לדבריה, על-ידי בית משפט זה.

ביתר פירוט, טענותיה המרכזיות של המבקשת הינן כדלקמן: ראשית, טוענת המבקשת כי לאור העובדה שהמנוח הוכיח כי נחשף לקרינה מייננת וכי חלה במחלה סרטנית נדירה ביותר, שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את הערעור מן הנימוק שהמנוח לא הביא לעדות חיילים נוספים ששירתו עמו וחלו במחלות סרטניות ולא הציג את רישומי הקרינה אליהם נחשף. לדבריה, הדרישה להביא עדויות אלו כתנאי להוכחת הקשר הסיבתי אינה סבירה ואינה ראויה, ובפרט לאור העובדה כי לא היה באפשרות המנוח לערוך בירור מעמיק בעניינים אלו ולאור העובדה כי המידע בנושאים אלו מצוי בידי המשיב. מסיבות אלו, שגה לטענתה בית המשפט המחוזי אף בדחותו את טענתה בדבר היפוך נטל הראייה, כאמור בסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. שנית, טוענת המבקשת כי לאור נדירותה של המחלה בה לקה המנוח, ראוי היה לקבוע כי סביר יותר שמחלתו נגרמה כתוצאה מהחשיפה לקרינה במהלך שירותו הצבאי מאשר כתוצאה מגורמים אחרים, וכי בית המשפט היה צריך להסתפק בעובדות שהובאו בפניו לצורך קביעת הקשר הסיבתי הדרוש להוכחת תביעתו. לטענת המבקשת, יש צורך להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהיותו שגוי ומאחר והביא לפגיעה קשה במנוח ובמבקשת.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטות הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אף אם בית משפט זה טרם נדרש באופן ספציפי לבירור סוגיית הקשר הסיבתי בין חשיפה לקרינה מייננת להתפתחותן של מחלות סרטניות שונות, הרי שכלל, סוגיית הקשר הסיבתי והיקף נטל הראיה בו נדרש תובע לפי חוק הנכים לעמוד במסגרת תביעה להכרה כ"נכה", נדונה רבות על-ידי בית משפט זה. ההלכה בעניין זה ידועה, ולפיה אדם אשר לקה במחלה ומבקש הכרה כ"נכה" לפי חוק הנכים, עליו נטל ההוכחה בדבר התקיימותם של שני האלמנטים החיוניים לשם כך - בהיותו "מי שמוציא מחברו", עליו להראות כי מחלתו נגרמה בתקופת שירותו הצבאי וכי היא נגרמה עקב אותו שירות (ראו לדוגמה: רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' בן עד , פ"ד מז(2) 471, 475 (1993), להלן: פרשת בן עד ; דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן , פ"ד נו(5) 732, 741 (2002)). יחד עם זאת, נקבע כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. התובע אינו נדרש לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לודאי", ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה (ראו: ר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים , פ"ד לז(4) 361, 366 (1983), להלן: פרשת רדושיצקי ). מנגד, נקבע כי אף שנטל ראיה זה אינו גבוה במיוחד, הרי שאין גם די בכך שיעלה בידו של התובע לשכנע כי קיימת אפשרות תיאורטית כלשהי בדבר קיום הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין התהוות המחלה (פרשת בן עד , בעמ' 475; פרשת רדושיצקי , בעמ' 367).

כן נפסק כי העדר היכולת לשלול את קיומו של קשר סיבתי אפשרי, שהוא פועל יוצא מחוסר ידיעת סיבותיה ודרך עלילותיה של המחלה, אין בו כדי להקים הנחה בדבר קיומו של קשר סיבתי (ע"א 6274/92 רזי נ' קצין תגמולים , פ"ד מ"ח(3) 326, 338 (1992)).

כללים אלו נכונים אף כאשר מדובר במחלות שהגורמים להם טרם התבררו באופן מלא, ואיני סבורה כי יש מקום להחיל כללים שונים מאלו ככל שמדובר בקשר שבין חשיפה לקרינה מייננת להתפתחותן של מחלות סרטניות שונות.

בענייננו, וועדת הערעור, לאחר שסקרה ובחנה באופן מפורט את הראיות השונות שהובאו על-ידי הצדדים, העדיפה את עדויותיהם של מומחי המשיב וקבעה כי המנוח לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. בית המשפט המחוזי לא ראה מקום להתערב בקביעות אלו, אף לאחר שבחן את טענותיה של המבקשת לגופן. גם לטעמי אין מקום להתערב בקביעות אלו, מה גם שכשלעצמן, אין הן עומדות בקריטריונים הנוהגים בבית משפט זה באשר למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

אף שהמבקשת טוענת כי היא אינה חולקת על הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאות דלמטה אלא אך על המסקנות המשפטיות אשר הוסקו מהם, הרי שהלכה למעשה, מופנות טענותיה בעיקר כנגד עצם הקביעה כי לא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש בין חשיפתו של המנוח לקרינה במהלך שירותו הצבאי לבין המחלה בה לקה. קביעה זו התבססה באופן ניכר על הנתונים העובדתיים אשר הובאו בפני הוועדה. בנסיבות אלו, עם כל ההבנה למצבה של המבקשת ולקשיים שחוו היא והמנוח, אין בידי להתערב בעניין זה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תגובת המשיב - אין צו להוצאות.