רע"א 7910/08 עזבון המנוח יניב רחמים ז"ל נ. קצין התגמולים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים זילברטל, ענבר וכרמל) מיום 19.6.08 בע"א 11496/07, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 מיום 30.10.07 בע"נ 22/07.

רקע והליכים

ב.

המנוח יניב רחמים ע"ה (להלן המנוח ), התגייס לצה"ל באוקטובר 1989 ושירת כאפסנאי מרפאה במחנה "שנלר" בירושלים מאפריל 1990 ועד ליולי 1992; אז אובחן כלוקה במחלת הלוקמיה. המנוח נפטר ביום 6.4.07, בטרם הסתיים בירור עניינו על ידי ועדת הערעור. הערעור בפני בית המשפט המחוזי והבקשה הנוכחית הוגשו על ידי אלמנת המנוח, בשם כל יורשיו.

ג.

טענת המבקש היא, שמחלת הלוקמיה בה חלה המנוח, וכתוצאה ממנה נפטר, נגרמה עקב שירותו הצבאי. לטענתו, אחת המשימות שהוטלו עליו כאפסנאי המרפאה היתה ניקיון כלי נשק, וזו הביאה אותו במגע עם חומרים מסוכנים שגרמו את מחלתו.

ד.

המנוח ניהל שורה ארוכה של הליכים, שתחילתם עוד בשנת 1992, במטרה לבסס את קיומו של קשר סיבתי בין מחלתו לבין תנאי שירותו ולזכות בהכרה כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959. המנוח הגיש ארבע תביעות להכרה כנכה, ואלה נדחו. על ההחלטה האחרונה, מיום 15.8.01, עירער המנוח לועדת הערעור (ע"נ 81/01); ההליכים בערעור זה נמשכו זמן רב, ובגדרם הוגשו ראיות, נשמעו עדויות ונחקרו מומחים. ביום 20.6.06 נתנה ועדת הערעור תוקף של החלטה להסכמות הצדדים להחזרת התובענה למשיב כדי שישקול מחדש את עמדתו, על סמך חומר הראיות שהוצג לועדת הערעור. ביום 16.10.06 הודיע המשיב כי הבקשה לעיון נוסף נדחתה. על החלטה זו שב המנוח ועירער לועדת הערעור (ע"נ 22/07).

ה.

ועדת הערעור דחתה את ערעור המנוח. הועדה לא קיבלה את מסקנות המומחים מטעמו, בנוגע לקשר בין החומרים איתם בא המנוח במגע לבין המחלה, בנמקה כי חוות הדעת לא נסמכו על עובדות מבוססות בנוגע לאופי החומרים אליהם נחשף המנוח, אלא על השערות או "ידיעה כללית". על כן, הועדה קבעה, כי לא הוכח שהמנוח השתמש בחומרים המכילים בנזן (שאין מחלוקת שהוא חומר שמגע עימו עלול לגרום ללוקמיה) או שמנים ארומטיים

מסרטנים אחרים. הועדה גם העדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, לפיה תקופת החביון של המחלה ממנה סבל המנוח נמשכת הרבה מעל לפרק הזמן בו היה המנוח חשוף לחומרים שנטען כי היו מסוכנים (תקופה של פחות משנתיים וחצי), ודחתה את טענתו של המומחה מטעם המנוח, לפיה במקרים מסוימים תקופת החביון של המחלה יכולה לארוך רק כשנה, בקבעה כי טענה זו לא עוגנה במקור רפואי מוסמך. הועדה אף לא קיבלה במלואו את תצהיר המנוח בנוגע לתנאי שירותו, בעיקר ביחס לשאלת כמותם של כלי הנשק בהם היה אמור לטפל ותדירות הטיפול בהם.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

ו.

על החלטת הועדה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. השאלות שעמדו להכרעה במסגרת הערעור הן הימצאותם של בנזן או חומרים מסרטנים אחרים בשמנים עימם בא המנוח במגע, ואורך תקופת חביונה של מחלת הלוקמיה. שאלת אורכה של תקופת החביון קשורה גם לשאלת מידת החשיפה של המנוח לחומרים המסוכנים (ככל שהללו נמצאו בכלל בשמנים ששימשו לניקוי כלי הנשק), כיון שעל פי טענת ד"ר ריכטר מטעם המנוח, תקופת החביון יכולה להתקצר במקרים של חשיפה אינטנסיבית מאוד. באשר לשאלת הרכב השמנים אליהם נחשף המנוח בעת ניקוי הנשקים קבע בית המשפט המחוזי, כי לא הובאה כל ראיה ישירה להימצאותם של חומרים מסוכנים בהם שהיו יכולים לגרום ללוקמיה, ובעיקר לעניין הימצאותו של בנזן, שלגביו הרחיבו מומחי המערער את הדיבור. ד"ר ריכטר לא בדק בעצמו עניין זה, אלא הציג את הערכתו הכללית בנוגע להרכב החומרים (מה גם שהערכתו השתנתה בין שתי חוות דעת שנתן), ואילו מחקירתו הנגדית של ד"ר מלנקי התברר, כי חוות דעתו עניינה השערה, שאינה מבוססת על נתונים ישירים, לפיה כאשר מצוין במפרט באופן כללי שהשמן מכיל "חומרים ארומטיים", הדבר מעיד על כוונה להסתיר את קיומם של חומרים מסרטנים. בית המשפט, כמו הועדה, העדיף בפסק דין מפורט את חוות הדעת של פרופ' לרמן, המומחה מטעם המשיב, לפיה בקבוצת הממסים הארומטיים נכללים גם ממסים אחרים שאינם מסוכנים, ומכיון שהיה ידוע שבנזן הוא חומר מסוכן, הוא הוצא משימוש כבר בתחילת שנות השמונים. גם באשר לקיומן של חומרים מסרטנים בשמנים מינרליים בהם נעשה שימוש, קיבל בית המשפט את קביעתו של פרופ' לרמן, לפיה חשיפה לשמנים מינרליים אמנם עלולה לגרום לסרטן באיברים ספציפיים, אך לא נמצא קשר בין חשיפה כזו לבין סרטן מסוג לוקמיה, ממנה סבל המנוח.

ז.

באשר לאורך תקופת החביון, קיבל בית המשפט את קביעת הועדה לפיה יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' לרמן על זו של ד"ר ריכטר, לפיה תקופת החביון המינימלית להופעת סרטן שנגרם עקב חשיפה לגורמי סיכון תעסוקתיים עולה בהרבה על התקופה בה מדובר במקרה הנוכחי, כיון שישנם שלבים רבים העוברים על התא הנפגע כתוצאה מהחשיפה לחומר מסוכן עד שניתן לאבחן את המחלה. נאמר כי ד"ר ריכטר בחוות דעתו הסתמך על מאמר אחד, שגם בו מתואר רק מקרה בודד של חולה לוקמיה שחלה לאחר תקופת חביון של שנתיים, ובשאר המקרים תקופת החביון עולה על עשר שנים; ואף מחוות דעתה של ד"ר ריכטר עצמה נדרשת חשיפה גבוהה ואינטנסיבית במיוחד כדי שתקופת החביון תתקצר. נקבע כי במקרה זה לא הוכחה חשיפה במידה כזו. לסיכום, בית המשפט המחוזי קבע כי לא עלה בידי המנוח להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין תנאי שירותו לבין מחלת הלוקמיה בה חלה, אשר אובחנה עשרים ושבעה חודשים בלבד לאחר שנחשף לראשונה לחומרים שלטענתו היו מסוכנים, מה גם שלא הוכחה הימצאותם בפועל של חומרים מסוכנים שהיו יכולים לגרום למחלה.

בקשת רשות הערעור

ח.

בבקשת רשות הערעור נטען, בין היתר, כי לאחרונה הכיר המשיב בתביעה דומה של נגד בחיל האויר, שנחשף לאותם סוגי חומרים וחלה בלוקמיה, ולכן יש להחיל דין זהה גם על המקרה דנן. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בדחיית הערעור, משום שלא הובאה ראיה ישירה לקיומם של חומרים מסרטנים בשמנים. לטענת המבקש, הוא עמד בנטל המוטל עליו, להטות את מאזן ההסתברויות במידה מספקת לצורך הוכחה על פי המשפט האזרחי; לשיטתו, מחוות הדעת שהובאו מטעמו עולה, כי סביר יותר שהחומרים המסרטנים, כולל בנזן, היו קיימים בשמנים אליהם נחשף מאשר שלא היו קיימים. לכן, עבר נטל הראיה אל המשיב להוכיח, כי החומרים המסרטנים לא נמצאו בשמנים המדוברים. לטענתו, דרישת בית המשפט להביא ראיה ישירה לקיומם של החומרים, כמוה כדרישה להוכחת הטענה ברמת ודאות של מאה אחוזים, רמה שאינה נדרשת במשפט האזרחי. אף ביחס לאורך תקופת החביון נטען, כי משהוכיח כי קיימת אפשרות תיאורטית לתקופת חביון של עשרים ושבעה חודשים, ומשהוכיח - לטענתו - את התקיימותה של חשיפה אינטנסיבית העשויה לזרז את תהליך החביון, עבר נטל הראיה למשיב לשלול אפשרות זו.

ט.

בהחלטתי מיום 5.11.08 נתבקשה, בין השאר, התייחסות לטענת המבקש כי לאחרונה הוכרה תביעה של נגד בחיל האויר שחלה בלוקמיה כתוצאה מקשר שנמצא בין החומרים אליהם נחשף לבין המחלה. בתגובת המשיב הודגש, כי כל תביעה להכרה בזכות נבחנת לגופה, בהתאם למצבו הרפואי הנוכחי והקודם של כל חייל, בהתאם לתנאי השירות השונים, לרבות מקום השירות, תקופת השירות והתנאים הפיזיים של השירות ובהתאם לאופי המחלה בה מבקש החייל הכרה. באותו מקרה של הנגד מחיל האויר לא התנהלו הליכים משפטיים, אלא קצין התגמולים הכיר מתחילה בקיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין המחלה, בהתבסס על חוות דעת של מומחה מטעם קצין התגמולים לפיה ידוע שבנזן היה בין מרכיבי חומרים שונים שצוינו על ידי הנגד ככאלה שאיתם בא במגע. אותו נגד שירת שנים ארוכות בצבא קבע, והיה חשוף במשך זמן ממושך לאותם החומרים. לעומת זאת, במקרה דנא, לטענת המשיב,

אילו הוכח שהמנוח היה חשוף לבנזן, שכנטען –מדובר בחשיפה לא גבוהה ולא ממושכת. במקרה זה, שוב בניגוד למקרה הנגד, לא הובאה כל ראיה לכך שהיה בנזן בחומרים עמם בא המנוח במגע. תביעת המנוח במקרה זה נדחתה על בסיס עובדתית, נוכח הקביעה כי לא נחשף לחומרים מסוכנים, ולכן אין מקום להקיש ממקרה בעל נסיבות עובדתית שונות. נאמר כי במקרה הנוכחי אף הוכח שתקופת החביון ארוכה בהרבה מתקופת שירותו של המנוח, בשונה ממקרה הנגד – מה ששולל את הקשר הסיבתי בין החשיפה כאמור לבין מחלת המנוח. לטענת המשיב, נחשף המנוח לחומרים סטנדרטיים, בהם משתמשים אלפי חיילים מדי יום בניקוי נשקים מזה שנים ארוכות, מבלי שלקו בלוקמיה.

דיון והכרעה

י.

לאחר עיון, אין בידי להיעתר לבקשה, וזאת עם כל הצער על מות המנוח והאבדן למשפחה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת שעה שעסקינן בסוגיות מגבולות המקרה הספציפי לסוגיות כלליות (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). לא בכך ענייננו כאן. אכן, בא כוחו המלומד של המבקש העטה על כך אדרת כללית, של עניינם של מי שנחשפו לחומרים מסרטנים. אך ביסודו של דבר, בשאלה עובדתית רפואית עסקינן, והמוכיח שנחשף לחומרים מסרטנים בתקופה שיכלה לגרום למחלתו יזכה להכרה. פרשת הנגד – אליה נידרש – מעידה על כך היא עצמה. בנוסף, בערעורים על החלטות ועדת הערעור לפי חוק הנכים הגביל המחוקק, בסעיף 34(א) לחוק, את זכות הערעור לבית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד; קל וחומר בגלגול נוסף, וגם דבר זה נאמר לא אחת. במקרה דנן, הערעור מופנה כולו כלפי קביעות עובדתיות של ועדת הערעור ובית המשפט המחוזי. הן הועדה והן בית המשפט המחוזי בחנו ביסודיות את שאלת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין תנאי שירותו של המנוח לבין מחלתו, ובהתבסס על כלל הראיות וחוות הדעת שנמצאו בפניהם הגיעו למסקנה כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי כזה. גם ההחלטה להעדיף חוות דעת רפואית אחת על פני אחרת, כפי שנעשה במקרה זה, היא כשלעצמה עניין עובדתי-רפואי, וככזו היא מצויה בתחום סמכותה הייחודי של ועדת הערעור (ע"א 140/79 אזולאי נ' קצין התגמולים פ"ד לג(3) 74, 76; רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים , פ"ד נו(1) 649, 655). אין איפוא עילה להתערבות ערעורית בגלגול שלישי.

י"א.

גם לגופו של ענין לא מצאתי מקום להתערבות בממצאי הועדה שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי. חוות הדעת של המומחים מטעם המבקש בעניין עצם חשיפתו של

המנוח לחומרים מסרטנים לא התבססו, כאמור, על ממצאים עובדתיים פוזיטיביים, ולא ראיתי מקום להתערבות בקביעתה של עמדת המומחה מטעם המשיב בעניין זה – לעניין קיומם של ממסים ארומטיים שאינם מסרטנים ולעניין הפסקת השימוש בבנזן בראשית שנות השמונים. אשר לאורך תקופת החביון, האפשרות עליה מצביע המומחה מטעם המשיב לקיצור משמעותי כל כך שלה היא – גם לשיטתו - נדירה ביותר, בודאי בהתחשב בנסיבות החשיפה, ככל שהיתה, במקרה הנוכחי.

י"ב.

באשר לניסיון המבקש להקיש ממקרה הנגד בחיל האויר למקרה הנוכחי, אכן ישנו קושי להשליך ממאחד לרעהו, בהתחשב בשוני ברמת ההוכחה של עצם החשיפה לחומרים המסרטנים, בפער הגדול באורך השירות ובהבדלים בנסיבות העובדתיות של תפקיד אחר ביחידה אחרת. ההכרה בנכות במקרים אלה אינה נסמכת על קביעה משפטית, הצריכה לחול כמובן באופן שוה, אלא על קביעות עובדתיות, המשתנות באופן טבעי מאדם לאדם. לכן, אין להכרה בקיומו של קשר סיבתי במקרה אחד השלכה מיידית על מקרה אחר. ולא שוכנעתי כי דבר זה מקים עילת התערבות.

י"ג.

באשר לטענות המבקש בדבר העברת נטל הראיה, בתביעות מעין אלה התובע הוא הנושא בנטל להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין המחלה. בהקשר זה נפסק בעבר, כי אין די בקיום אפשרות תיאורטית כלשהי בדבר הקשר הסיבתי (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט (לא פורסם); רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' בן עד , פ"ד מז(2) 471, 475; רע"א 8307/06 כץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עמדתו של בית המשפט המחוזי בנידון דידן באשר לצורך בראיה ישירה לקיומם של חומרים מסרטנים בשמנים אליהם נחשף המבקש – אין עניינה הוכחה ברמה של "קרוב לודאי", אלא ראיה קונקרטית, שתהפוך את האפשרות התיאורטית אותה מעלה המבקש לכדי אפשרות ממשית. דבר זה לא נתקיים.

י"ד.

לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.