רע"א 728/09 אשר נוף נ. טלי נוף

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעש"א 4773/07 (ס' הנשיא ש' וסרקרוג והשופטים י' כהן ור' שפירא) שדחה את הערעור שהגיש המבקש נ' פסק דינה של כב' המפקחת על הבתים משותפים, צפורה פיגנבוים (להלן: המפקחת ), שהטיל עליו חיובים שונים הנוגעים לחצר האחורית של הבניין בו מתגוררים הצדדים.

1.

המבקש הוא בנם של המשיבים 3-2 ואחיה של המשיבה 1. בין הצדדים התגלע סכסוך ארוך שנים לגביו התנהלו הליכים משפטיים בערכאות שונות לרבות בבית משפט זה. ביסוד הסכסוך בניין בן 3 קומות הידוע כגוש 10809 חלקה 519 ברחוב בלפור 39 בחיפה שאינו רשום כבית משותף. המבקש מתגורר בדירה בקומה האמצעית של הבניין, ואילו המשיבה 1 מתגוררת בדירה בקומה מעליו. בתביעה שהגישו המשיבים נטען כי המבקש השתלט על הרכוש ועושה בו שימוש ייחודי באופן שאינו מאפשר למשיבה 1 או למי מטעמה לעשות בו שימוש. במסגרת זו נטען כי המבקש מונע מן המשיבה 1 גישה לחצר אחורית באמצעות התקנת שער סורגים נעול, וכי הוא אוגר פסולת פרטית ברכוש המשותף ומסרב לפנותה למרות דרישות חוזרות שהופנו אליו. כן נטען כי המבקש פרץ חלק מן החומה הסובבת את הבניין, והכשיר בחצר הבית חניה פרטית לשימושו, וכי הוא מפעיל ברכוש המשותף מתקנים פרטיים שונים כגון מכונת כביסה, ופוגע בתקינות מתקנים משותפים כגון בריכת הביוב. לאור האמור, עתרו המשיבים להוצאתו של צו שיחייב את המבקש לפנות את חפציו הפרטיים מן הרכוש המשותף כך שתתאפשר גישה חופשית לכל חלקיו לכל הדיירים. המבקש מצדו הגיש תביעה שכנגד נגד המשיבים שבה עתר להוצאתו של צו שיחייב את אלו האחרונים לאפשר לו להתקין מתקניים פרטיים שונים על גג הבית.

2.

בפסק דינה, שניתן לאחר עריכת סיור במקום, קבעה המפקחת כי לאור הסכסוך הממושך בין הצדדים יש לעשות מאמץ ניכר ל"הפרדת כוחות". אשר על-כן, פסקה המפקחת כי המבקש ייתן למשיבים מפתח לשער הסוגר את החצר האחורית ולחלופין כי יסיר את הסורג המונע גישה אליה. עוד פסקה היא, בין היתר, כי המבקש יפנה על חשבונו מחצר הבית, על כל חלקיה, כל מיטלטלין השייכים לו ויאחסנם במקום שימצא לנכון מחוץ לחצר הבית. לבסוף, התירה המפקחת למשיבים החל מתאריך שקבעה, לפנות על חשבונם כל פסולת וכל מיטלטלין שימצאו לנכון

מחצר הבית, כך שיתאפשר שימוש סביר ברכוש המשותף.

3.

המבקש ערער על פסק דינה של המפקחת בבית המשפט המחוזי. במסגרת טענותיו שם טען המבקש, בין השאר, כי במסגרת הסכם הפשרה לו ניתן תוקף של פסק דין בשנת 1988, ניתן לו היתר בלתי הדיר לשימוש בלעדי בחצר האחורית, כך שהחזקה הייחודית בה היא שלו, והוא רשאי לפעול בה כרצונו. בית המשפט המחוזי דחה כאמור את העתירה על אף שקבע כי "ניתן לנסות ולקרוא את הסכם הפשרה כמעניק זכויות קנייניות או לפחות כהסכם שיכול שיהיה בסיס להענקת זכויות כאלה, כדי להביא את הצדדים לרישום הבית כבית משותף". למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר שמצא כי במסגרת טיעוניו בתיק נוסף שהתנהל בין הצדדים בבית המשפט המחוזי (ע"מ 759/08), עתר המבקש לביטול הסכם הפשרה עליו הסתמך בתיק זה. לאור זאת, ולאור הודעת המבקש, גם בפני בית המשפט המחוזי בתיק שלפנינו, כי הוא אינו רואה בהסכם הפשרה הסכם המקובל עליו שיכול שיהיה בסיס לזכויות קנייניות, אישר בית המשפט את פסיקתה של המפקחת, וקבע כי השימוש שעשה המבקש ברכוש המשותף היה בלתי סביר. מכאן הבקשה שלפנינו.

4.

במסגרת הבקשה טוען המבקש, כי טעה בית המשפט קמא כשנמנע מלהחזיר את התיק למפקחת וליתן למבקש את יומו על מנת להוכיח את קיומו של הסכם הפשרה, שלא היה בפני המפקחת בעת החלטתה. לדבריו הוא טען, חזור וטעון, בפני המפקחת בדבר קיומו של ההסכם שיקבל תוקף של פסק דין, ואף ביקש לחקור את המשיבים על כך, ואולם המפקחת לא אפשרה לו לבצע את החקירה כדי להביא לחקר האמת. לדבריו, לא היה מקום לייחס משקל לטענותיו נגד הסכם הפשרה בתיק אחר, לצורך ההכרעה בתיק זה, שכן בקשתו של המבקש לביטול הסכם הפשרה היו תוצאה בלתי נמנעת של הפרתם של המשיבים את ההסכם והתערותם ממנו. עוד מוסיף המבקש כי גם חובת הצדק תומכת בקבלת בקשתו, שכן המשיבה 1 הקפידה להסתיר מן המפקחת את שני פסקי הדין הקובעים כי המבקש נהנה מחזקה בלעדית בחצר האחורית, פסקי דין שהמבקש מילא ככתבם וכלשונם ואילו המשיבים הפרו בבוטות. לדבריו, אין לקבל מצב שבו המשיבים מפרים את פסק הדין מחד גיסא, ומאידך גיסא טוענים כי רצונו של המבקש לבטל את פסק הדין עקב ההפרות שוללת ממנו את חזקתו הייחודית בחצר. טענות נוספות שמעלה המבקש בהקשר זה נוגעות לחוקיות העברת חלקים מן החלקה מן המשיב 3 למשיבה 1, שלדברי המבקש, נעשו תוך ניצול מחלתו של המשיב 3 ובאישורו של עורך-דין לו היו קשרים אישיים עם המשיבה 1. לדברי המבקש, בקשתו מעלה שאלה משפטית עקרונית שראוי שתתברר ב"גלגול שלישי".

5.

בתגובה לטענות אלה טוענים המשיבים, כי הטענות שמעלה המבקש במסגרת בקשתו נידונו זה מכבר ונדחו על-ידי ערכאות שונות וחרף כך המבקש, שאינו מיוצג, מוסיף לערער על כל החלטה של כל ערכאה שיפוטית. לדבריהם, פסק הדין שניתן על-ידי המפקחת הוא עובדתי ברובו, הוא ניתן לאחר דיון ממושך ומקיף בנוכחות כל הצדדים, והוא נתמך בהתרשמותה הישירה של המפקחת הן מהצדדים, הן מן הבניין לאחר שביקרה במקום. עוד מציינים הם כי לאחר שכל בקשותיו של המבקש לעיכוב ביצוע נדחו, ולאחר שזה האחרון לא פעל בהתאם להוראות פסק הדין לפינוי הפסולת מהחצר, הם שנאלצו לפנות את חפציו של המבקש מן החצר על חשבונם. המשיבים מוסיפים ומציינים כי בית המשפט המחוזי סבר כי לאחר שהמבקש עצמו ביקש בהליך אחר את ביטולו של הסכם הפשרה, וכך עשה הוא גם בדיון בפניו, אין הוא יכול עתה להסתמך עליו בהליך זה. עוד מציינים המשיבים, כי גם הסכם הפשרה עצמו קובע כי "לכשיירשם הבית כבית משותף לא יירשמו הצמדות של הרכוש המשותף ליחידה כלשהי, אא"כ הצדדים יגיעו להסדר אחר". לפיכך, ברי שלא הייתה כוונה להעניק למבקש זכות כלשהי בחצר, בודאי שלא זכות קניינית כשם שמנסה הוא לטעון. המשיבים מוסיפים כי בניגוד לטענת המבקש, הסכם הפשרה היה גם היה בפני המפקחת עת קיבלה את החלטתה, ופסיקתה ניתנה לאחר שהסכם זה נבדק ונשקל על-ידה. עוד מציינים המשיבים כי אף לו היה המבקש זכאי לחזקה ייחודית בחצר האחורית, אין הוא זכאי מכוחה של זכות זו לאגור פסולת בתחומה, שכן שימוש זה אינו שימוש סביר והוא גורם למטרד לשכניו. יצוין כי לטענה זו משיב המבקש בטענה כי בניגוד לטענת המשיבים, המשיבה 1 לא הוציאה מן החצר כל פסולת, וכל שהוציאה היא הם דברי ערך ועתיקות שרכש המבקש משך שנים רבות תוך עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט. את דבריהם חותמים המשיבים בטענה כי המבקש לא הציג כל עילה להתערבותה של ערכאת ערעור שנייה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי וגם טעם זה מצדיק את דחיית הבקשה.

6.

לאחר שעיינתי בבקשתו של המבקש, בתגובת המשיבים ובתגובתו של המבקש לתגובת המשיבים, ולאחר שהוספתי וקראתי בהחלטות שניתנו על-ידי ערכאות השונות בתיק זה, לא ראיתי להיעתר לבקשת המבקש ליתן רשות לערער. הלכה היא כי רשות ערעור שנייה תינתן למבקש אך באותם מקרים שבקשתו מעלה שאלה משפטית עקרונית בעלת השלכות רוחב (רע"א 7614/08 אלקריף נ' סונבוליאן (לא פורסם, 21.1.09)). המבקש לא העלה כל שאלה בעלת אופי עקרוני כאמור בבקשתו, וכל טענותיו סבבו סביב טעויות פרטניות שהוא סובר כי נפלו בהחלטות הערכאות דלמטה. בכך בלבד אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור אף לו היה נקבע כי יש ממש בטענותיו, דבר שלא ראיתי להביע בו עמדה (רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 18.6.06)). אציין עוד כי לאור טענות המבקש נגד הסכם הפשרה, שלדברי בית משפט קמא, נטענו גם בפניו, איני סבורה כי ייגרם למבקש עיוות דין, המצדיק אף הוא מתן רשות ערעור בנסיבות מסוימות, עקב דחיית בקשתו (בע"מ 10463/07 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 19.3.08)).

הבקשה נדחית איפוא. המבקש ישא בשכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ₪ ובהוצאות משפט.