רע"א 7614/08 מרדכי אלקריף נ. אשר סונבוליאן

1.

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא א' קובו וכב' השופטות מ' רובינשטיין וע' צ'רניאק), אשר קיבל את ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה ש' אלמגור), במסגרתו חויב המשיב לפצות את המבקשים בסכום של 20,000 ₪ בגין העתקת דגמי לבוש אשר עוצבו על-ידם.

2.

הרקע לבקשה הינו כדלקמן: המבקש 1, מעצב אופנה במקצועו, הקים, לדבריו, ביחד עם המבקש 2, שותפות בלתי רשומה העוסקת בפיתוח, עיצוב, ייצור ושיווק של מוצרי אופנה. לטענת המבקשים, המשיב, המייצר ומפיץ מוצרי הלבשה גם הוא, העתיק מהם ארבעה דגמי גופיות, תוך הפרת זכויות הקנין הרוחני שלהם. משכך, פנו המבקשים לבית משפט השלום והגישו תביעה נגד המשיב המבוססת על עילות של הפרת מסחר הוגן, גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט.

בית משפט השלום, לאחר שהתרשם מדגמי הגופיות ומחומר הראיות הנוסף, קבע כי המשיב אכן העתיק דגם אחד מתוך ארבעת דגמי הגופיות, אך דחה את תביעת המבקשים בכל האמור לגבי עילת גניבת העין, משמצא כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח קיומו של מוניטין, ומשמצא כי לא קיים חשש להטעיית הציבור, כנדרש על-פי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. עם זאת, בית המשפט קבע כי המבקשים השקיעו משאבים בעיצוב דגמיהם וכי המשיב העתיק את דגם הגופיה ללא להשקיע בפיתוחו. בכך, בית המשפט קבע כי המשיב התעשר שלא כדין על חשבון המבקשים, וכי התקיים "היסוד הנוסף" הנדרש על פי הלכת רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצוא והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ , פ"ד נב(4) 289 (1998), המזכה את המבקשים בהשבת ההתעשרות האמורה. בית המשפט חייב, אפוא, את המשיב לפצות את המבקשים בסכום של 20,000 ₪, סכום אותו העריך על דרך האומדנא, כמו גם ב-4,000 ₪ נוספים בגין הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין.

3.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את הערעור בקבעו כי בית משפט קמא שגה בכך שקבע למבקשים פיצוי ללא הוכחת נזק. בית המשפט הבהיר כי היה על המבקשים להביא ראיות להוכחת הנזק, אך הם לא עשו כן, והדגיש כי המבקשים ויתרו בסיכומיהם על עתירתם לקבלת צו למתן חשבונות ללא נימוק. בנוסף, בית המשפט ציין כי על רקע קביעת בית משפט קמא, לפיה בשנים 2003-2004 המבקשים מכרו בסך הכל כ-1,188 גופיות מהדגם הרלוונטי בסכום כולל של 41,580 ₪ בלבד, נראה כי סכום הפיצוי אותו קבע בית משפט קמא על דרך האומדן הינו בלתי סביר. בית המשפט קיבל על כן את ערעורו של המשיב, ביטל את פסק דינו של בית משפט קמא וחייב את המבקשים לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ₪.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

לטענת המבקשים, מספר שגיאות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מצדיקות מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. כך, המבקשים טוענים כי פסיקת בית המשפט המחוזי מנוגדת להלכה לפיה עצם ההפרה מגלמת נזק; כי היא לוקה בהתעלמות מהקושי הבסיסי בהוכחת נזק בהליכים הנוגעים להפרת זכויות קנין רוחני, ומההלכה בדבר חישוב האומדן לנזק; כי בנסיבות התובענה לא היה כל מקום לבירור חשבונאי ולמתן חשבונות; וכי בית המשפט לא נתן דעתו למדיניות המשפטית הנוהגת, לפיה יש לפסוק פיצוי גם מקום בו לא הוכחה גרימת נזק, ובלבד שלא יצא חוטא נשכר.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי דינן של הערכאות דלמטה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא מלפני בית משפט זה כי יש להיעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר עולה מהן שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הצר של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, המבקשים מלינים על טעויות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע, כאמור, כי היה על המבקשים להביא ראיות להוכחת הנזק וכי לא נמצא תימוכין בחומר הראיות לסכום הפיצוי שנקבע על דרך האומדן. דע עקא, טענות אלה אינן מצביעות על כל שאלה החורגת מדל"ת אמותיהן של נסיבות המקרה דנן, וכל כולן טרוניות נגד בית המשפט המחוזי אשר סטה, לדברי המבקשים, מההלכה הנוהגת . בכל אלה, כידוע, אין משום להצדיק קיומו של דיון בפני ערכאת ערעור שניה (רע"א 5568/92 שכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח (לא פורסמה, 28.12.1992); רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסמה, 18.6.2006)).

למעלה מן הדרוש, יש לציין כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לא התבססה אך על הימנעותם של המבקשים מלהוכיח את נזקם ועל היעדרן של ראיות התומכות בסכום הפיצוי, כי אם גם על העובדה שסכום הפיצוי שנפסק בבית משפט קמא הינו בלתי סביר ביחס להכנסות המבקשים ממכירת דגמי הגופיה המדוברת. אל מסקנתו זו הגיע בית המשפט המחוזי לאחר הפעלת שיקול דעת על בסיס ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, ולא ראיתי טעם המצדיק התערבות בה.

במאמר מוסגר יוער כי שאלה אשר עשויה להתעורר לנוכח פסיקת הערכאות דלמטה היא סוגיית ההיזקקות להוכחת גובה הנזק (או ההתעשרות), מקום בו עילת התביעה מבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט. ואולם, לנוכח הנימוקים שפורטו, ומשמסקנתו של בית המשפט המחוזי התבססה, כאמור, על היות סכום הפיצויים בלתי סביר בנסיבות העניין, אין לומר כי זה המקום להידרש לה.

אי לכך, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.