בע"מ 10463/07 פלוני נ. פלוני

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ס' רוטלוי והשופטים י' שטופמן וי' שנלר) אשר דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (כב' השופטת ע' מילר), אשר התיר את הגירתה של בתו הקטינה של המבקש (להלן: הקטינה ), יחד עם אמה, המשיבה, לאנגליה וקבע את משמורתה אצל המשיבה.

1.

המבקש, אזרח ישראלי, והמשיבה, אזרחית בריטית, הכירו זה את זו בשנת 1999, עברו להתגורר יחד בישראל ונישאו בנישואין אזרחיים בשנת 2000. בשנת 2001 נולדה בתם. כשנה לאחר מכן נקלעו יחסי בני הזוג, ששהו באותה עת באנגליה, למשבר והמבקש שב ארצה. המשיבה לא שבה לישראל אלא לאחר שבית המשפט באנגליה הכריע בתביעה שהגיש המבקש לפי אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים והורה לה לשוב ארצה עם הקטינה. עם שובה של המשיבה, התנהלו ההליכים בינה לבין המבקש בבית המשפט לענייני משפחה, בין היתר בנושא תביעות הצדדים למשמורת על הקטינה ותובענת המשיבה למתן היתר להגירת הקטינה.

2.

בית המשפט לענייני משפחה קבע, על סמך חוות-דעת מטעם עובדת סוציאלית ומטעם פסיכולוגית, כי טובת הקטינה מחייבת את הענקת המשמורת למשיבה, וזאת בהתחשב בכך שיכולותיה ההוריות והקשר שלה עם הילדה טוב יותר, כמו גם בהתחשב בחזקת הגיל הרך. על כן, התיר בית המשפט את הגירתה של הקטינה עם אמה לאנגליה, תוך שקבע את הסדרי הראייה הבאים: המבקש יוכל להיפגש עם בתו בישראל אחת לשנה למשך חודש במהלך חופשת הקיץ; המבקש יהא רשאי לבקר את בתו באנגליה בתיאום עם המשיבה; קשר טלפוני בין המבקש לבתו יתקיים אחת לשבוע וקשר באמצעות מחשב יתקיים פעמיים בשבוע, תוך תיאום עם המשיבה.

3.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, כאשר במסגרת דיון בבקשה שהגיש המבקש לעיכוב ביצועו של פסק הדין, הורה בית המשפט כי המשיבה תפקיד ערובה בסך 4,000 דולרים כתנאי ליציאתה מן הארץ עם הקטינה, וזאת כבטוחה לכך שתקיים את הוראות פסק הדין שיינתן בערעור. לאחר שקיים מספר בעניין, החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור. בית המשפט בחן הן את הנסיבות שנוצרו לאחר מתן פסק הדין, בדגש על קשיי המבקש לקיים את הסדרי הראייה שנקבעו, הן את עקרון טובת הילד, וקבע כי משקלו המכריע של עקרון טובת הילד מחייב את הותרת פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה על כנו. בית המשפט עמד על כך שבית המשפט לענייני משפחה קיבל את הכרעתו לאחר שבחן את הראיות שהוצגו בפניו בצורה מדוקדקת וכי לא נפל כל פגם בהפעלת שיקול דעתו המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. יצוין, כי בית המשפט נתן משקל גם לעובדה שהליכי הערעור נמשכו זמן רב, בין היתר בשל עיכובים שחלו בפניית הרשות המוסמכת לפי אמנת האג בישראל למקבילתה באנגליה, על מנת שזו תערוך תסקיר בעניינה של הקטינה. אשר לאי-קיום הסדרי הראייה על-ידי המשיבה, אשר אף לא התייצבה לדיונים במסגרת הליכי הערעור, קבע בית המשפט כי המבקש יכול לפתוח בהליכים מתאימים כדי לאכוף את קיום פסק הדין, אך הוסיף כי ערכאת הערעור אינה הכתובת לכך. עם זאת, קבע בית המשפט כי היה מקום להטיל על המשיבה ערבויות מתאימות לשם הבטחת ביצועו של פסק הדין והורה למשיבה להפקיד בקופת בית המשפט 10,000 דולרים נוספים בתוך 60 ימים. מעבר לכך, חייב בית המשפט את המשיבה הוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקש יוצא הן נגד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הן נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כמו גם נגד החלטת הביניים שנתן באשר לחיוב המשיבה בערובה כתנאי ליציאתה מן הארץ. טענתו העיקרית של המבקש הינה כי הערכאות אשר דנו בעניינו שגו כאשר קבעו ערבות נמוכה לביצוע פסק הדין, וזאת בפרט בהתחשב בכך שהמשיבה, אשר מפרה את הסדרי הראייה שנקבעו, אינה אזרחית ישראל ועל כן לא ניתן לנקוט נגדה בהליכי אכיפה כלשהם. לעניין זה, מוסיף המבקש כי היה על בית המשפט להעניק סעד אופרטיבי בגין הפרת הסדרי הראייה על-ידי המשיבה, כדוגמת הוראה על החזרת המשיבה והקטינה ארצה עד לתום הליכי הערעור. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי עקרון טובת הילד מחייב את הענקת המשמורת למשיבה וזאת בלי שנתן משקל מספק לשינוי הנסיבות מאז ניתן פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה – אי-קיום הסדרי הראייה על-ידי המשיבה והעובדה כי המבקש הקים בינתיים משפחה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . המקרה דנן תחום כל כולו בנסיבות העניין הספציפי ואינו מעורר שאלה מסוג זה, המצדיקה מתן רשות ערעור כאמור. מעבר לכך, לא מצאתי כי למבקש נגרם עיוות דין, המצדיק אף הוא מתן רשות ערעור בנסיבות מסוימות (ראו למשל: רע"א 1099/00 בודקר נ' בודקר (לא פורסמה, 20.3.2000)). זאת, מאחר וגם לגופם של דברים לא מצאתי טעם להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא אשר בחן את כל השיקולים הצריכים לעניין, לרבות התמשכות ההליכים בעניינו של המבקש והעובדה כי המשיבה מקשה על קיומם של הסדרי הראייה. כמו כן, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי לאור המשקל המכריע שיש לתת לעקרון טובת הילד אין להתערב בהכרעת בית המשפט לענייני משפחה, לפיה טובת הקטינה מחייבת, באופן חד-משמעי, את הענקת המשמורת למשיבה. אשר לטענות המבקש לעניין גובה הערובה שנקבעה כתנאי ליציאת המשיבה מן הארץ, הרי שאלו נידונו לגופן בבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את טענותיו של המבקש לעניין זה והעמיד את הערובה על סכום גבוה יותר מזה אשר נקבע בתחילה. בקביעתו זו לא מצאתי להתערב.

אמנם, אין חולק שההכרעה במקרה דנן הינה בעלת חשיבות מהותית ביותר מבחינתו של המבקש ואני אף ערה לקשיים בפניהם הוא ניצב, אך בכך בלבד אין כדי להצדיק את קבלת הבקשה. מה גם, שכפי שקבע בית המשפט קמא, הטיפול באי-קיום הסדרי הראייה על-ידי המשיבה צריך להיעשות במסגרת הליך נפרד. עוד אוסיף, כי על אף שהמשיבה לא התייצבה לדיון בהליכי הערעור, יש לקוות כי כעת ישכילו הצדדים להידבר ביניהם ולהגיע לפתרון המחלוקות באופן שייטיב עם הצדדים, ובפרט עם בתם הקטינה.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.