רע"א 7341/07פלוני נ. פלוני

1.

במוקד הבקשה עומד נכס, שמחמת טעות ברישום צויין בשני נסחים שונים כשתי חלקות שונות: חלקה 88 וחלקה 89 אשר בגוש 3899 (להלן: הנכס ).

המבקשת והמשיב 1 (להלן: המשיב ) נישאו זו לזה בשנת 1973. שש שנים לאחר מכן ערכו הסכם ממון, אשר קיבל תוקף של פסק דין, לפיו הרכוש שאינו קשור לעסקו של המשיב, יהיה בבעלותה הבלעדית של המבקשת (להלן: הסכם הממון ). בתם של בני הזוג - המשיבה 2 (להלן: הבת ) – רכשה את הנכס בשנת 1998 ורשמה הערת אזהרה לטובתה במרשם המקרקעין. כשנה לאחר מכן, במסגרת הליכי פשיטת רגל שננקטו נגד המשיב, טען אחד מנושיו כי הנכס נרכש מכספי המשיב, ועל כן הוא נמצא בבעלותו (ה"פ 10033/99). במסגרת הליך זה ניתן צו מניעה האוסר על כל דיספוזיציה בנכס, כאשר הצו נרשם על חלקה 88 בלבד. בשנת 2003, בטרם הוכרעה שאלת הבעלות בנכס, מכרה אותו הבת לזוג אסייג (להלן: הרוכשים ), כאשר היא מציגה בפניהם נסח לפיו נמצא הנכס בחלקה 89. לצורך הרכישה, העניק המשיב 3 (להלן: הבנק ) לרוכשים הלוואה על סך 970,000 ₪. בתמורה רשם הבנק משכון על זכויותיהם של הרוכשים בנכס ברשם המשכונות, וכן נרשמה הערת אזהרה לטובתו בלשכת רשם המקרקעין.

הרוכשים חדלו לשלם את החזרי ההלוואה, והבנק פתח נגדם תיק הוצאה לפועל למימוש המשכון. מנגד, הגישה הבת תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפיה מתבקש ביטולו של הסכם המכר שערכה עם הרוכשים, וכפועל יוצא מכך גם ביטולו של המשכון שנרשם על הנכס (ה"פ 5054/05). בשנת 2005 בית המשפט המחוזי נתן החלטה בהסכמה, לפיה על הבת לפרוע את חובם של הרוכשים לבנק, שאם לא כן, תאלץ לפנות את הנכס. כחודשיים מאוחר יותר נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ע' ברון) פסק דין בה"פ 10033/99 בו נקבע כי המשיב הוא בעל הזכויות בנכס. משכך, הגישה הבת תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי בה חזרה על תביעתה (ה"פ 5082/05). בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ר' ברקאי) הביע את מורת רוחו מהתנהלות המשיב והבת וקבע כי הם פעלו במרמה ובחוסר תום לב, וכי הסכם המכר בין הבת לרוכשים תקף, ועל כן רשאי הבנק להמשיך בהליכי מימוש המשכון הרשום על הנכס.

בשנת 2006 הגישה המבקשת תביעה לסעד הצהרתי כי הנכס, בו לטענתה היא מתגוררת, נמצא בבעלותה מכוח הסכם הממון שערכה עם המשיב, או לחילופין כי היא זכאית למחצית מן הזכויות בו בעטיה של חזקת השיתוף (תמ"ש 17760/06). במסגרת התביעה ביקשה גם לעכב את ביצוע הליכי ההוצאה לפועל של הבנק, עד למתן פסק דין בתמ"ש 17760/06. בקשה זו עומדת במוקד ההחלטה דלהלן.

2.

בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כבוד השופטת ח' קיציס) דחה את הבקשה לעיכוב ההליכים מחמישה נימוקים עיקריים. ראשית, השיהוי בו לוקה הבקשה - המבקשת המתינה במשך שנים למיצוי ההליכים שניהלו הבת והמשיב, ובחרה להביא את טענותיה רק ערב הפינוי, כשאין היא מספקת הסבר כלשהו לשיהוי זה. שנית, הסכם הממון שמכוחו טענה המבקשת לזכויות בנכס, הוכרז על ידי בית המשפט בעבר כהסכם למראית עין בלבד שכל מטרתו היא הברחת נכסים (ה"פ 176591/99). שלישית, בית המשפט לא האמין לטענתה של המבקשת לפיה היא מתגוררת בנכס. רביעית, המבקשת לא סיפקה הסבר מדוע היא זכאית לזכויות בנכס מכוח חזקת השיתוף עם המשיב, אך אין היא משתתפת עמו בחובותיו. חמישית, בית המשפט מצא כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של הבנק.

3.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת י' שטופמן), נענה לבקשת המבקשת לרשות ערעור ודן בה כבערעור, אך דחה אותו. נקבע כי זכותה האובליגטורית של האשה מכוח הסכם הממון נדחית מול זכותו של הבנק שפעל בתום לב מכוח סעיף 10 לחוק המקרקעין. כן חזר בית המשפט המחוזי על קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה באשר לשיהוי ולמאזן הנוחות, והערעור נדחה.

4.

על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שבפניי. לטענת המבקשת היא בעלת הזכויות בנכס מכוח הסכם הממון שחתמה עם המשיב, ונוכח פסק הדין שקבע כי הנכס שייך למשיב. מכל מקום, היא טוענת כי כל עוד לא הוכרעה שאלת הבעלות בנכס, אין לפנותה מביתה. לטענתה, הדברים מקבלים משנה תוקף שעה ש

מדובר בבית המגורים שלה. מוסיפה וטוענת המבקשת כי לא ארע שיהוי בעניינה, הואיל ולדבריה מהרגע שנקבע כי הנכס שייך למשיב נקטה בהליכים משפטיים במהירות המתבקשת. המבקשת מעלה גם טענות באשר לקביעת בית המשפט קמא באשר לשיתוף בחובות ובאשר למאזן הנוחות.

5.

דין הבקשה להידחות. ברי כי הבקשה על נפתוליו ומורכבותו של הרקע העובדתי שקדם לה נסבה סביב הנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון. סוגיית עיכוב ביצועם של הליכי הוצאה לפועל של נכס בטרם הוכרעה שאלת הבעלות בו נדונה בפסיקה, ודומה כי במקרה הנדון מדובר אך על שאלת יישומה, כאשר בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם בית משפט השלום, דנו בבקשה לגופה ומצאו לדחותה. לאור האמור, ובהתחשב בעובדה כי אין הבקשה מעלה שאלה משפטית החורגת מד' אמותיהם של הצדדים לה, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ;

רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו

(טרם פורסם,

16.1.06)).

6.

אף לגופם של דברים, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. השאלה אם לעכב ביצועו של פסק דין אם לאו נגזרת משני שיקולים מרכזיים: מאזן הנוחות וסיכויי הערעור (בש"א 86/89 הרפז נ' אחיטוב , פ"ד מג(1) 334 (1989)). בבחינת מאזן הנוחות מעמיד בית המשפט את הנזק שייגרם למבקש הסעד, אם לא ינתן הסעד הזמני אל מול הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני (ראו: אורי גורן

סוגיות בסדר דין אזרחי , 487 (מהדורה שמינית)). נכון הוא כי בית המשפט נוטה לעכב מימושו של נכס בטרם הוכרעה הבעלות בו, קל וחומר כאשר מדובר בדירת מגורים (ראו למשל :

רע"א 6173/03 אלכסנדר אורן בע"מ נ' עו"ד אבידור (טרם פורסם, 2.8.04) ;

ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם, 12.7.04)). יחד עם זאת, בעניינו ניצבים שיקולים כבדי משקל המטים את כף המאזניים לדחיית הבקשה. שאלת התגוררותה של המבקשת בבית מוטלת בספק, והעובדות, כפי שהובאו בפסקי הדין של בית המשפט קמא, מעלות חשדות כי המבקשת אינה מציגה את התמונה המלאה בעניין זה. מכל מקום, השיהוי בו לוקה הבקשה, כפי שהובהר באריכות בהחלטות בתי המשפט קמא, יש בו כדי להעיד על חוסר תום ליבה של המבקשת ועל סתירת טענתה שהצו חיוני ונתינתו אינה סובלת דיחוי (רע"א 3880/06 בירס נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם, 14.5.06) ;

רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית לשיקום הדיור בת"א-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים , פ"ד מז(1), 45 (1992)).

גם בסיכוי זכייתה של המבקשת בהליך העיקרי אין כדי להצדיק את קבלת הבקשה. הגם כי פסק הדין בו נקבע כי הסכם הממון בין המבקשת למשיב נחתם למראית עין בלבד אינו מהווה מעשה בית דין, הרי שהוא מהווה אינדיקציה לחולשתה של הטענה בעניין זה. יתר על כן, דומה כי את התנהלות בני המשפחה – המבקשת, המשיב והבת – אופפת עננה של חוסר תום לב וניסיון רמייה במטרה להבריח את נכסי המשיב, שכאמור פשט את הרגל. כך הוא באשר למכירת הנכס לרוכשים וכך הוא באשר לתוכנו של הסכם הממון. כמו כן, ומבלי להיכנס לדקויות הדין, נראה כי התנהלותו תמת הלב של הבנק והסתמכותו על מרשם המקרקעין מקימה לטובתו את האמור בסעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. על פי סעיף זה יכול ויזכה הבנק בזכויות הקנייניות בנכס חרף העובדה כי מלכתחילה הבעלות בו הייתה שייכת למבקשת. כל אלו מחלישים, אפוא, את טענותיה של המבקשת בתיקה העיקרי.

לאור האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.