רע"א 6562/10 עמוס נסי נ. החברה לניהול חוף שלדג בע"מ

1.

בין המשיבה לבין המבקש 1 ושותפו דאז (להלן: יגר ו ביחד:

השוכרים ) נחתם ביום 18.5.06 חוזה להשכרת אתר במושבה כנרת, המוכר כ"חוף שלדג" (להלן: האתר ). בחוזה צוין כי האתר נמצא בבעלות המדינה וכי החזקה בו נתונה, החל משנת 1921, בידי מדרכי וחיה רחמים ז"ל. עוד צוין, כי בשל מחלוקת עם מינהל מקרקעי ישראל, טרם נרשמו זכויות החכירה של השניים בספרי לשכת רישום המקרקעין וכי חיה רחמים מסרה את ניהול האתר לידי המשיבה. תקופת השכירות בחוזה נקבעה לעשרה חודשים מיום 1.6.06 ועד ליום 31.3.07, ואולם לשוכרים ניתנה אופציה להאריך את החוזה למשך שלוש תקופות נוספות, בנות 12 חודשים כל אחת, בתנאי שיעמדו בתנאי החוזה. על-פי החוזה, התחייבו השוכרים להפעיל באתר מסעדה וחניון סירות, בהתאם לדין החל בנושא, ובכפוף לאמור בפסק-דינו של בית משפט השלום בבית שאן, בת"פ 103/05, מיום 29.5.05 (להלן: פסק-דין בית שאן ), שבו ניתן צו איסור שימוש במבנים ובשטח רצועת החוף לכל מטרה שאינה תואמת את הוראות תמ"א 13 ותוכנית

ג'/13187 ולכל שימוש שלא הותר על-פי דין. בתום תקופת השכירות, הסכימו הצדדים על הארכתה ב-12 חודשים נוספים, עד ליום 31.3.08, ועל החלפת יגר במבקשים 3-2 ובאדם נוסף בשם עידו גרנות (להלן: גרנות ). בתום תקופת ההארכה המשיכו המבקשים וגרנות להחזיק בנכס, בלא שהודיעו למשיבה, כך לטענתה, על כוונתם להאריך את החוזה פעם נוספת, ובלא ששילמו את מלוא דמי השכירות עבור תקופת ההארכה. על רקע זה, שלחה המשיבה ביום 20.3.08 מכתב למבקשים ולגרנות שבו הודיעה להם על סיום ההתקשרות ביניהם, ודרשה כי יפנו את האתר ויסלקו את חובם הכספי. לאחר ניסיון פשרה שלא צלח, הודיעה המשיבה למבקשים ולגרנות ביום 10.4.08 על סיום סופי ומוחלט של ההתקשרות, והמבקשים נדרשו לפנות את המושכר לאלתר ולסלק את החוב הכספי. משלא נענו המבקשים וגרנות לדרישות אלה, הגישה נגדם המשיבה תביעה לבית משפט השלום בטבריה. בגדר תביעתה, עתרה המשיבה לסילוק ידם של הארבעה מן האתר, לפינוי מתקניהם ממנו ולהשבת החזקה באתר לידיה. כמו-כן, תבעה המשיבה תשלום בגין דמי השכירות עבור תקופת הארכה הראשונה; דמי שכירות ולחילופין דמי שימוש ראויים עבור השימוש באתר לאחר תום תקופת הארכה הראשונה ועד לפינוי האתר בפועל; ותשלום פיצוי מוסכם, בהתאם להוראות החוזה, בגין הפרת תנאי החוזה על-ידי המבקשים וגרנות (להלן: הנתבעים ). הנתבעים טענו בתגובה כי למשיבה אין כל זכויות באתר ולכל היותר, היא מנהלת את האתר בשם הגב' חיה רחמים ז"ל. משכך, לטענתם, המשיבה לא הייתה מוסמכת להשכיר להם את האתר ולפעול נגדם ביחס אליו, לא כל שכן, לדרוש את סילוק ידם מהאתר וכן תשלום עבור השימוש בו.

2.

בית משפט השלום (כב' השופטת ר' נדאף ) קבע על סמך חומר הראיות שהוצג בפניו, כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח שהייתה לה חזקה באתר בתקופה הרלוונטית לתביעה, וכי אין בעובדה שהיא השכירה את האתר לשוכרים שונים בטרם כניסת הנתבעים לאתר, ולא החזיקה בו פיזית בעצמה, כדי להפקיע את זכותה מכוח החזקה. כמו-כן, קבע בית המשפט כי עמדה למשיבה הזכות להשכיר את האתר לנתבעים, כפי שעשתה בפועל. עוד נקבע כי מהות הזכויות באתר הובהרה בהוזה הראשון בין הצדדים, וכן במעמד החתימה על החוזה להארכת משך השכירות, וכי הנתבעים בחרו מרצונם החופשי להתקשר בהסכם עם המשיבה ואף להאריכו. על רקע זה, ומשלא הועלו על-ידם טענות בדבר זכותה של המשיבה להשכיר את האתר בטרם כריתת החוזה, פסק בית המשפט כי הנתבעים מנועים מהעלאת טענות אלה בדיעבד, וכי יש בכך משום חוסר תום-לב במשא ומתן ובקיום החוזה. כמו-כן, קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את החוזה מספר הפרות יסודיות. בית המשפט דחה את טענותיהם השונות של הנתבעים בקובעו כי אלה לא בוססו בחומר הראיות, והן לא נועדו, אלא על

מנת להתחמק מתשלום דמי השכירות. על רקע האמור, הורה בית המשפט לנתבעים לפנות את האתר ולמסור את החזקה בו למשיבה עד ליום 16.12.09. כן, הורה להם לשלם למשיבה את דמי השכירות שלא שולמו לה עד ליום 31.3.09, ואת סכום הפיצוי המוסכם בגין הפרת החוזה. למחרת מתן פסק-הדין, הגישה המשיבה שתי בקשות לבית משפט השלום בטבריה שבגדרן ביקשה, בין היתר, כי בית המשפט יטיל עיקול זמני על כספים וזכויות הנתבעים, יבהיר את פסק-דינו, ויורה לנתבעים לשלם דמי שכירות בגין התקופה שבין יום 31.3.09 ליום מתן פסק-הדין לעיל, וכן יתקן את נוסח צו הפינוי. בית המשפט (כב' השופטת ר' נדאף ) נעתר לבקשות המשיבה – הטיל צו עיקול זמני שנתבקש לצורך הבטחת ביצוע פסק-הדין, פסק לטובת המשיבה דמי שכירות עבור התקופה המבוקשת ותיקן את צו הפינוי כך שיכלול חובה על הנתבעים להשיב את האתר למשיבה כשהוא תקין ובאותו מצב שבו קיבלו אותו.

3.

על פסק-דינו של בית משפט השלום ועל ההחלטה שניתנה בהמשך לו, מיום 15.12.09, הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. טענתם המרכזית של המבקשים הייתה כי החוזה בינם לבין המשיבה נגוע באי חוקיות משום שהוא נוגד את פסק-דין בית שאן, המוזכר לעיל, וכן משום שביום 24.3.09 ניתן צו הפסקה מינהלי שהורה על הפסקה ארעית של פעולת העסק המנוהל באתר מאחר שהוא נעדר רישיון. התנאי להתרת השימוש באתר היה הצגת אישור מטעם מינהל מקרקעי ישראל באתר, ולטענת המבקשים – לא היה בידי המשיבה להשיג אישור זה. בית המשפט (כב' השופטים ה' חטיב, ז' הווארי וב' ארבל ) דחה על הסף את טענת המבקשים בדבר אי חוקיותו של החוזה, מן הטעם שטענה זו, המצריכה הוכחת עובדות חדשות, הועלתה לראשונה בערעור ולא נטענה או נידונה בבית משפט השלום. בית המשפט דן בטענה גם לגופה וקבע כי חוזה השכירות אינו נגוע באי חוקיות. זאת, משום שהחוזה הוכפף לאמור בפסק-דין בית שאן ומשום שפסק-דין בית שאן נכנס לתוקף ביום 9.11.08, תקופה ארוכה לאחר החתימה על החוזה. יתרה מכך, צוין כי התנאי המכפיף את החוזה לפסק-דין בית שאן, הופר מאוחר יותר דווקא על-ידי המבקשים, אשר השתמשו באתר באופן הנוגד את האמור בו. בית המשפט הוסיף כי מסיבות אלה, עצם העלאת הטענה בדבר אי חוקיות החוזה יש בה משום חוסר תום-לב מצד המבקשים, והיא "מקוממת", שכן המבקשים היו מודעים, בטרם כריתת החוזה, לקיומו של פסק-דין בית שאן וכאמור, התחייבו במסגרת החוזה לפעול בכפוף להוראותיו. אשר לצו ההפסקה המינהלי, קבע בית המשפט כי לא קיים קשר בין הצו לבין טענת אי חוקיות החוזה, וכי המבקשים היו מודעים למהות זכויותיה של המשיבה באתר בטרם כריתתו. על רקע זה, מצא בית המשפט כי גם טענה זו נגועה בחוסר תום-לב. בית המשפט הוסיף וקבע כי

אדם החותם על הסכם שכירות מנוע מלטעון לאחר מכן כי המשכיר אינו בעל הזכויות בו. בצד האמור, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים על החלטת בית משפט השלום מיום 15.12.09 מן הטעם שנפל בה פגם דיוני. בית המשפט הורה להשיב את התיק לבית המשפט קמא על-מנת שיכריע בבקשת המשיבה מחדש לאחר שתינתן למבקשים ההזדמנות להביע עמדתם בעניין, בהתאם לאמור בתקנה 241(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה חוזרים המבקשים על הטענות שהועלו לפני בית המשפט המחוזי בדבר אי חוקיותו של חוזה השכירות. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי למשמעות צו ההפסקה המינהלי ולעובדה שבא-כוחה של המשיבה, אשר היה מעורב בעריכת החוזה בין המשיבה לבין המבקשים, ובניסוח כתב התביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשים, ניסח את הצו בכובעו כיועץ המשפטי של המועצה האזורית עמק הירדן (להלן: המועצה ), שבתחומה נמצא האתר. לדידם, התנהלות זו של בא-כוחה של המשיבה עולה כדי ניגוד עניינים ומעידה על חוסר תום-ליבה של המשיבה אשר היתה מודעת לכך שהמבקשים אינם יכולים להשיג את האישור הנדרש לצורך ביטול הצו, וניצלה את סמכותו של בא-כוחה לטובתה. משום כך, לטענתם, המשיבה אינה זכאית להסתמך על אי קיום התנאי ולטעון להפרת החוזה, ויש לבטל את חוזה השכירות מראשיתו, ולחילופין – מיום מתן הצו, זאת מכוח סעיף 27 או סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. כמו כן, טוענים המבקשים, כי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה חוזה השכירות הינו חוקי – בטעות יסודה. לגישתם, המשיבה הפרה את הוראות פסק-דין בית שאן ופעלה בניגוד לחוק ובחוסר תום-לב. היות שחוזה השכירות נוגע לאתר המופעל בניגוד לחוק, הרי שהחוזה בלתי חוקי ודינו להתבטל, לכל המאוחר מיום כניסת פסק-דין בית שאן לתוקף. עוד מציינים המבקשים כי הפסקת תשלום דמי השכירות מצידם נעשתה רק לאחר שנודע להם כי עקב הפרת פסק-דין בית שאן ימומש צו הריסה לאתר. המבקשים טוענים כי נוכח היות חוזה השכירות חוזה פסול, היה על בית המשפט המחוזי להימנע ממתן סעד למשיבה, ולהורות על ביטול החוזה מעיקרו.

5.

בהחלטת בית משפט זה מיום 14.11.10 נתבקשה המשיבה להגיש תשובתה לטענת המבקשים בדבר ניגוד העניינים. בתשובתה דחתה המשיבה את טענת המבקשים כי בא-כוחה של המשיבה עשה שימוש בסמכותו כדי להשפיע על הוצאת צו ההפסקה המנהלי נגד המבקשים. לטענתה, ההחלטה על הוצאת צו ההפסקה המנהלי התקבלה במועצה עוד קודם לפניית נציג מטעם המועצה לבא-כוחה של המשיבה, וכי הפנייה נעשתה אך לשם קבלת חוות דעתו בנוגע לפרטים טכניים הנדרשים בנוסח הצו. המשיבה מדגישה כי תשובתו של בא-כוחה הייתה תשובה מקצועית ולא היה בה ניסיון להטות את העניין לטובתה. בנוסף, טענה המשיבה כי אין ליתן רשות ערעור למבקשים מאחר שבקשתם אינה עומדת בתנאים למתן רשות ערעור וכן, העלתה טענות נוספות לגופה של בקשת רשות הערעור.

6.

לאחר שבחנתי את הבקשה וצרופותיה, נחה דעתי כי דינה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים חריגים שבהם מעלה הבקשה שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מגדרן של עובדות הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי איננה מעוררת שאלה משפטית מעין זו והמבקשים אף אינם טוענים זאת. טענותיהם של המבקשים בדבר אי חוקיות חוזה השכירות וחוסר תום-ליבה של המשיבה מתמצות בעניינם של בעלי הדין שלפנינו, ונוגעות בעיקרן לאופן יישום הלכות קיימות בשאלות של בטלות חוזה בלתי חוקי וקיומו של תנאי מתלה על הסכסוך הפרטני. דא עקא, שסוגיות אלה נידונו זה מכבר בכלליות בבית משפט זה ונקבעו בהן הלכות (ראו למשל בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט( 4) 749 (1995); רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי (לא פורסם, 5.5.10); ע"א 53/80 קיבוץ שניר, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ

נ' שרייטר , פ"ד לז(3) 189 (1983)). משכך – הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור (ראו: רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסם, 16.1.2006)) . אף אם נניח, כטענת המבקשים, כי נפלה שגגה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנוגע לחוקיות החוזה שבינם לבין המשיבה או במשקל שהעניק לטענות שהעלו – ואיני נדרש להכריע בשאלה זו – אין הדבר מצדיק בחינה נוספת של השאלה, בערעור שני, על-ידי בית משפט זה (ראו: רע"א 6448/10 שץ נ' מור יוסף (לא פורסם, 24.10.10); רע"א 4356/06

נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , (לא פורסם, (18.6.06)). באשר לטענת המבקשים בעניין ניגוד העניינים וחוסר תום-הלב שדבק בהתנהלות בא-כוחה של המשיבה, בכובעו כיועץ המשפטי של המועצה

- טענה זו לא נידונה בערכאות הקודמות ולא הונחה תשתית ראייתית מספקת לבחינתה. לפיכך אין היא בשלה להכרעה בשלב זה (והשוו: רע"א 9667/07 מדינת ישראל נ' כלל שירותים פיננסים בע"מ (לא פורסם, 8.12.10)). מכל מקום, גם בסוגיה זו אין כדי להקים שאלה משפטית כללית החורגת מעובדות המקרה דנן. המבקשים רשאים לפנות לרשויות השלטון המרכזי המופקדות על בדיקת טענות מעין אלה, בין במשרד הפנים, בין במשרד המשפטים (למותר לציין כי אין באמור משום נקיטת עמדה לגופן של הטענות).

נוכח האמור, דין הבקשה להידחות. הואיל ותשובתה של המשיבה חרגה מן הנושא אליו התבקשה להתייחס בהחלטתי – איני עושה צו להוצאות.

נ יתנה היום, י"ג בטבת התשע"א (20.12.10).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

10065620_M02.doc

נב

מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il