בע"מ 4829/06 פלוני נ. פלוני

1.המבקשת והמשיב, שניהם גרושים והורים לילדים מנישואים קודמים, הכירו ועברו להתגורר יחד לאחר גירושי המבקשת. הצדדים התגוררו יחד כשלוש שנים עד לפרידתם. לאחר הפרידה, פנתה המבקשת בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה למתן סעד הצהרתי לפיו היא זכאית למחצית מנכסי המשיב אשר פורטו בתביעה מכוח היותם של הצדדים ידועים בציבור. כן תבעה להצהיר כי הרכב שנרכש במהלך החיים המשותפים בין הצדדים, ונרשם על שמה של המבקשת, הינו בבעלותה הבלעדית.

2.בית המשפט לענייני משפחה ( כב' השופט א' גלובינסקי) דחה את תביעתה וקבע כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי הצדדים היו ידועים בציבור וכי חלה עליהם חזקת השיתוף. מעבר לכך קבע בית המשפט כי גם לו הוכחה חזקת השיתוף, הרי שהמבקשת לא הזימה את הראיות שהביא המשיב הסותרות את כוונת השיתוף בנכסים.

3.ערעורה של המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' וילנר) נדחה. בית המשפט סקר את המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרה בבני זוג כידועים בציבור, להבדיל מ"חברים", וקבע כי המבחנים אינם מתקיימים במקרה זה. בית המשפט ציין כי תקופה של שלוש שנים אמנם יכולה להוות אינדיקציה להיותם של בני הזוג ידועים בציבור, אך אין בכך משום הכרה אוטומטית בהתקיימותה של החזקה. בית המשפט ציין כי הצדדים עברו להתגורר יחדיו זמן קצר לאחר היכרותם, כי לא היתה מניעה שינשאו ולא הוסבר מדוע לא עשו זאת, כי בני הזוג לא היו תלויים כלכלית אחד בשני, וכי ניהלו חשבונות בנק נפרדים ושמרו על הפרדה רכושית. כן ציין שבין בני הזוג היו קיימים מריבות וסכסוכים במהלך הקשר. לפיכך קבע שמערכת היחסים ביניהם לא הבשילה לכדי קיומם של חיי משפחה. מעבר לכך קבע בית המשפט, כי אף אם היה מכיר בבני הזוג כידועים בציבור, לא היה מקום לקבל את התביעה בשל היקפה של חזקת השיתוף במקרה זה. באשר לעסקו של המשיב קבע בית המשפט כי נכסים עסקיים אינם נכנסים אוטומטית לחזקת השיתוף ויש צורך בראיה נוספת כלשהי שתעיד על השיתוף. במקרה זה לא קיימת ראיה כזו. באשר לדירה שרכש המשיב בזמן תקופת החיים המשותפת, ואשר בה התגוררו גרושתו וילדיו, קבע בית המשפט כי רכישת הדירה נעשתה ממקורות עצמאיים של המשיב, וכי רישום הדירה על שמו ומגורי גרושתו וילדיו בדירה זו מלמדים כי לא היתה לגביה כוונת שיתוף בין הצדדים. לבסוף, באשר למכונית קבע בית המשפט כי המשיב העביר את הסכום לרכישת הרכב למבקשת, והרכב נרשם על שמה על מנת להסתיר את הרכישה מגרושתו.

4.בבקשה שבפני טענתה העיקרית של המבקשת היא כי בית המשפט המחוזי צמצם את ההלכות הקיימות בדבר ההכרה בידועים בציבור וכי פסק הלכה חדשה בעניין. לטענתה, פסיקה קודמת הכירה בתקופות קצרות משלוש שנים כתקופות המקימות את חזקת השיתוף. לפיכך היא סבורה כי יש ליתן לה רשות לערער על פסק הדין.

5.דין הבקשה להידחות. גם אם הביע בית המשפט המחוזי ביקורת כלשהי לגבי הלכות מסוימות שנקבעו בסוגיית ההכרה בידועים בציבור, אין לכך השלכה על המקרה דנן. בית המשפט בחן את המקרה שבפניו בהתאם להלכות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה ויישם אותן בהתאם לעובדות שנקבעו בעניין דנן על ידי בית המשפט לענייני משפחה. בכך אין כל חידוש, וודאי אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו , תק-על 2006(1) 882). יש להדגיש כי תקופת החיים המשותפת של בני זוג, מהווה רק אינדיקציה להכרה בהם כידועים בציבור ואין בה כדי להכריע כשלעצמה בשאלה זו. כיוון הפסיקה בעניין החלת חזקת השיתוף היתה שלא לקבוע מסמרות וכללים נוקשים בסוגייה, אלא לבחון את נסיבות החיים המשותפים, והאם יש בהן כדי ללמד על כוונתם של בני הזוג ליצור שיתוף בנכסיהם (ראו ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן , פ"ד לח(1) 443 (1984)). בית המשפט המחוזי בחן את נסיבות חייהם המשותפים של הצדדים, ומקביעותיו העובדתיות עולה, אף לגופו של עניין, כי צדק בקביעתו שאין מקום להחלת חזקת השיתוף על הנכסים אותם תבעה המבקשת.