רע"א 9016/10 עיריית רמת גן נ. צור גבע

1.

הבקשה שלפניי נסבה על טענת המשיב בדבר התיישנות הליכי גביית חוב בגין דו"ח חניה שניתן לו על-ידי המבקשת. להלן תמצית העובדות כפי שנקבעו על-ידי

הערכאות דלמטה. ביום 5.7.98 עבר המשיב עבירת חניה שבגינה נרשם לחובתו דו"ח מטעם עירית רמת גן. המשיב נמנע מלשלם את הקנס, וביום 23.12.01, כשלוש שנים וחצי לאחר קבלת הדו"ח, נשלח לכתובתו מכתב מטעם המבקשת בעניין תשלום הקנס. ביום 13.1.02 פנה התובע במכתב רשום למבקשת, אשר התקבל על-ידה ביום 25.2.02, שבו ציין כי מאחר שחלפו 3 שנים ממועד מתן הדו"ח, חלה עליו התיישנות ודינו להתבטל. ממועד זה ועד לשנת 2009, לא התקיימו חילופי דברים בין המשיב לבין המבקשת. במהלך שנת 2009, החלו ננקטים נגד המשיב הליכי הוצאה לפועל שבמסגרתם באו אנשי ההוצאה לפועל לביתו של המשיב במטרה לעקל מיטלטלין בגין החוב. כתוצאה מהליכים אלה, שילם המשיב את החוב אשר "תפח" בינתיים לסכום של 1,411.45 ש"ח. בהמשך, הגיש המשיב תביעת השבה לבית המשפט לתביעות קטנות שבה טען כי לא קיבל כל הודעה בדבר ביצוע העבירה והדרישה לתשלום הקנס במשך כשלוש שנים לאחר ביצועה, ולפיכך –

הקנס התיישן ויש לבטלו.

2.

בית המשפט לתביעות קטנות (כב' השופטת מ' ספינזי ) קבע כי נוכח העובדה שהמשיב אינו חולק על עצם ביצוע העבירה ועצם קיום הקנס, הרי שתביעתו נוגעת אך לעצם התיישנות הקנס והיא אינה באה בגדר דרישה לביטולו של הליך פלילי. לפיכך, פסק כי נתונה לו הסמכות העניינית לדון בתביעת המשיב. בהמשך, קבע בית המשפט כי עדותו של המשיב שלפיה הוא לא קיבל הודעה על קיומו של הדו"ח בתוך שלוש שנים ממועד שהפכה העבירה לחלוטה, הינה מהימנה, וכי הוא הרים את הנטל לסתור את "חזקת המסירה" הקבועה בסעיף 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: תקנה 44א' ) שלפיה, רואים הודעה על ביצוע עבירה, הודעה על תשלום קנס או הזמנה למשפט, כאילו הומצאו כדין גם בלא חתימת הנמען על אישור מסירה, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו. על רקע זה,

נפסק כי הקנס שהושת בגינה התיישן. בית המשפט הורה למבקשת להשיב את סכום החוב ששולם לה על-ידי המשיב וכן, לשלם לו את הוצאות המשפט ופיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל העיקול.

3.

על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר בגדרה טענה כי לבית המשפט לתביעות קטנות אין סמכות לדון בעבירה שהתיישנה. בית המשפט (כב' השופטת ש' ברוש ) דחה את הבקשה וקבע כי בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות לדון בתביעה הנזכרת, מאחר שהמחלוקת שעמדה בפניו נגעה אך לשאלת התיישנות הקנס ולא לשאלת התיישנות העבירה שנזנחה במהלך הדיון. עוד הוסיף בית המשפט, כי הקביעה האגבית של בית המשפט לתביעות קטנות, הנוגעת להתיישנות העבירה, שנעשתה לצורך הכרעה בשאלת התיישנות הקנס, מצויה אף היא במסגרת סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, מכוח סמכות שבגררא, ובהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), ועל-כן אין מקום להתערב בה. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית בדבר מהימנותו של המשיב.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה נטען כי קביעתו של בית המשפט קמא בדבר סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות לדון בתביעה, הינה שגויה. לטענת המבקשת, בית המשפט לתביעות קטנות אינו מוסמך להתערב בהרשעות וגזרי דין המושתים בגינן, ולפיכך, הוא חרג מן הסמכות הנתונה לו לדון בעניינים אזרחיים בלבד. זאת, בכך שקבע קביעות עובדתיות הנוגעות למועד ההרשעה ומועד השתת הקנס וביטל את הרשעתו הפלילית של המשיב ואת העונש שהוטל עליו. עוד טוענת המבקשת, כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתביעות קטנות בעניין מועד השתת הקנס שגויות. לגישתה, הקנס הושת על המשיב אך ביום 12.5.99 ולכן, המכתב שהתקבל אצלו ביום 23.12.01 בעניין תשלום הקנס, הביא לעצירת מרוץ ההתיישנות. בנוסף, גורסת המבקשת כי בית המשפט קמא שגה עת קבע כי אין להתערב בקביעות המהימנות של בית המשפט לתביעות קטנות, המבוססות אך על הצהרתו של המשיב כי לא קיבל את הדו"ח. זאת, משום שעל-פי פסיקת בית משפט זה, "אין די בהצהרה כללית של נמען לפיה לא קיבל הודעת תשלום קנס, אמינה ככל שתהיה, בכדי לסתור את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות". לפיכך, לטענתה, לא נסתרה החזקה הקבועה בתקנה 44א ומכאן שהקנס לא התיישן. על רקע דברים אלה, סבורה המבקשת כי אם לא תינתן לה רשות ערעור, יהיו לכך השלכות רחבות על יכולת אכיפת גזרי דין הנסמכת על חזקת המסירה.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה, הגעתי לידי מסקנה כי דינה להידחות. אין בידי לקבל את טענתה של המבקשת בדבר היעדרה של סמכות לבית המשפט לתביעות קטנות לדון בתביעת ההשבה נושא בקשה זו. כפי שצוין בפסקי הדין של הערכאות דלמטה, המשיב לא חלק על עצם קיום העבירה והקנס, ולפיכך המחלוקת שעמדה לפני בית המשפט לתביעות קטנות יוחדה אך לשאלת התיישנות הקנס, לצורך תביעת ההשבה שהגיש המשיב נגד המבקשת. תביעת סעד כספי בנסיבות האמורות (בנתון לשיעור הסכום הנתבע) מצויה בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות בהתאם לקבוע בסעיף 60 לחוק בתי המשפט (השוו: רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (לא פורסם, 12.7.05), בפסקה ד(4); רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (לא פורסם, 19.9.05)). לכך יש להוסיף כי לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, נתונה לבית המשפט סמכות להכריע בשאלות העולות אגב אורחא ונדרשות לצורך הכרעה בשאלה הניצבת בפניו, אף אם שאלות אלה מצויות בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר. לא מצאתי כי במקרה דנן הדיון בתביעת ההשבה הינו בבחינת חריגה מסמכות. באשר ליתר טענותיה של המבקשת, שהתייחסו להחלטה לגופו של עניין, סבור אני כי אף הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים יוצאי דופן שבהם עולה שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות החורגת מגדרי המחלוקת הספציפית. לא כל שכן, כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בהקשר של תביעות קטנות. אלה תיבחנה ביתר קפדנות, והרשות תינתן "אך בעוול זועק, או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר" (ראו: רע"א 639/09 בן חמו נ' עיריית ירושלים (לא פורסם, 17.3.09); רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב (לא פורסם, 20.3.05)). המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. למעלה מן הצורך, אעיר כי אף אם אניח לטובת המבקשת כי נפלה שגגה בהכרעתו של בית המשפט המחוזי או בשאלת יישום הדין בנוגע לחזקת המסירה, כפי שנטען על-ידי המבקשת – ואיני נדרש להכריע בדבר – אין בכך כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה (ראו: רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם, 15.11.98); רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסם, 16.1.06)). כך גם לגבי טענותיה של המבקשת בנוגע לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתביעות קטנות, אשר, כידוע ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – איני עושה צו להוצאות.

נ יתנה היום, כ"ח בטבת התשע"א (4.1.11).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

10090160_M01.doc

נב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il