רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ. שמעון צרפתי

1.המשיבה הגישה תובענה נגד המבקשת לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. התובענה הייתה להשבה של כספים שהמשיבה שילמה למבקשת בגין היטלי סלילת רחובות, אספקת מים ותיעול. המבקשת עתרה לסילוק התובענה על הסף מן הטעם שהסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה בידי בית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט (מפי כב' השופט א' ואגו) דחה את הבקשה. על כך מלינה המבקשת בבקשתה לרשות ערעור. מסכים אני עם בית המשפט המחוזי ולפיכך דין בקשה זו לרשות ערעור להידחות.

2.בבקשתה נסמכת המבקשת בעיקר על פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר (טרם פורסם). דא עקא, אותו מקרה שונה לחלוטין מן המקרה דנא. ברע"א 11224/04 נתבקש סעד של הצהרה, כי דרישה לתשלום של היטל פיתוח, אגרת הנחת צינורות והיטל ביוב הינה בטלה. משמע, הסעד שנתבקש היה קביעה כי אין תוקף להחלטה שקיבלה הרשות המינהלית. לעומת זאת, בענייננו נתבע סעד כספי. ההבדל בסעד המבוקש בין שני ההליכים הוא שמביא לתוצאות שונות, כפי שיוסבר בהמשך. במקרה ההוא נמצאת הסמכות בידי בית המשפט לעניינים מינהליים, בעוד שבמקרה הנוכחי נתונה הסמכות לבית המשפט האזרחי - בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי - בהתחשב בסכום התביעה (רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (טרם פורסם)).

3.מטרת הקמתו של בית המשפט לעניינים מינהליים הייתה לרכז בידיו את הסמכות להפעיל ביקורת שיפוטית כנגד החלטות מסוימות של רשויות המינהל (בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נז(1) 121, 131-130). לא הייתה שום כוונה שהעברת הסמכויות מבית המשפט הגבוה לצדק ומבתי משפט אחרים לבית המשפט החדש תיעשה בבת אחת. סעיף 1 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן - החוק), קובע במפורש שמטרת החוק היא "להסמיך באופן הדרגתי את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים לדון בענינים מינהליים...". ואכן, מאז חקיקתו של החוק הוא תוקן מספר פעמים באופן שהוקנו לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכויות נוספות (ראו לאחרונה, חוק בתי משפט לענינים מינהליים (תיקון מס' 15), התשס"ה-2005, ס"ח 2020, מיום 8.8.05). בין יתר סמכויות רשאי בית המשפט לעניינים מינהליים להעביר תחת שבט ביקורתו החלטות של רשויות מקומיות (פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק, וכן הוראות נוספות בתוספת הראשונה שאינן מתייחסות לזהות המחליט, אלא לנושא ההחלטה, ושלפי אופיו המחליט הוא רשות מקומית). לפיכך, כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5(3) לחוק) נקבע, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. זה המקרה היחיד בו בית המשפט לעניינים מינהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספי. אף אם נבחן את הענין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית.

4.הנושא של סדרי דין בבתי המשפט לעניינים מינהליים מוסדר בתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן - התקנות). תקנה 29 מורה, כי תובענה מינהלית, היינו תובענה לפי התוספת השלישית לחוק, תוגש על דרך כתב תביעה והדיון בה ייערך בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, "אם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה". מכאן, שכאשר מוגשת תובענה כספית שעילתה במכרז ציבורי, הרי שבאופן עקרוני היא תידון, מן הפן הדיוני, ככל תובענה כספית המובאת לפני בית משפט אזרחי. אילו נתקבלה טענתה של המבקשת היה נוצר מצב בו אין בנמצא הסדר דיוני המאפשר לבית המשפט לעניינים מינהליים לדון בתובענה הכספית להשבה. ואם תאמר כי על הליך כאמור יחול ההסדר שבתקנות לגבי עתירות מינהליות (תקנות 21-2), הרי יובהר מייד כי אין הדבר מתקבל על הדעת. ניקח לדוגמא את נושא השיהוי. תקנה 3(ב) לתקנות קובעת, כי בהעדר מועד בדין לעניין הגשתה של עתירה, הרי יש להגישה "בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מ-45 ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה, או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". נתאר לעצמנו שאדם מקבל דרישה מרשות מקומית לתשלום היטל כלשהו. בדרישה נאמר, כי עליו לשלם ההיטל תוך 60 ימים מקבלת הדרישה. עוד נניח, כי מקבל הדרישה מעונין לתקוף את הדרישה מטעמים שונים. הסעד המבוקש הינו ביטול הדרישה. ההוראות שבתקנות לענין שיהוי יחולו במקרה זה. נשנה מעט את הנתונים ונניח, כי מקבל הדרישה משלם את הסכום שהוא נדרש לשלמו. במקרה רגיל ובהעדר הסדר מיוחד, רשאי הוא להגיש תביעה להשבה תוך תקופת ההתיישנות (אם כי ייתכן שאורכה של התקופה שחלפה מאז התשלום ועד למועד הגשת התביעה יהא אחד השיקולים שישפיעו על ההכרעה בשאלה האם זכאי הוא להשבה: השוו, ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר , פ"ד נו(2) 297, 331-327). אילו נתקבלה גישתה של המבקשת, היו משתנים באחת סדרי בראשית הנוגעים להגשת תביעות השבה. מגיש התביעה היה מוצא עצמו לפתע מול טענת שיהוי, שהוא היה מתקשה ליתן לה תשובה. אין לקבל שבדרך לא דרך שונו הכללים הנוהגים לגבי הגשתן של תביעות השבה המופנות נגד רשויות ציבוריות, שחוק בתי משפט לעניינים מינהליים חל לגביהן.

5.אי לכך, הבקשה נדחית, ללא שמתבקשת תשובה.