רע"א 7022/07 עיריית חולון נ. טלכור ספקי כח בע"מ

זוהי בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא ה' גרסטל והשופטים י' שנלר וא' ש' שילה) לפיה נדחתה בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט ש' מנהיים), אשר דחה את בקשת המבקשת לסילוק על הסף של תביעה שהוגשה נגדה על-ידי המשיבה.

1.

המשיבה, חברת טלכור ספקי כח בע"מ, החזיקה נכס מקרקעין בשטח שיפוטה של המבקשת, עיריית חולון, בין השנים 1992-1997. במהלך תקופה זו הגישה המבקשת למשיבה דרישות לתשלום ארנונה על הנכס, ואלו שולמו במועדן. שש שנים לאחר שהפסיקה המשיבה להחזיק בנכס הגישה תביעה לבית משפט השלום להשבת סכומי ארנונה שנגבו לטענתה ביתר, עקב טעות בסיווג הנכס על-ידי המבקשת. המבקשת הגישה מצידה בקשה לסילוק התובענה על הסף, וזאת מהטעמים הבאים: שיהוי, התיישנות, עקרון סופיות השומה ועקיפה של דיני הערר, המקנים למנהל הארנונה סמכות ייחודית להכריע בהשגות על שיעור הארנונה.

2.

בית משפט השלום דחה את הבקשה לסילוק על הסף, תוך שקבע כי בנסיבות העניין יש טעם בבירור טענות המשיבה לגופן במסגרת פסק הדין. אשר לשאלת סופיות השומה ועקיפת דיני הערר, העומדות במוקד הבקשה שלפניי, קבע בית המשפט כי על-פי המצב המשפטי הנוהג, אין לדחות על הסף את התביעה, בה נטען בין היתר כי המבקשת התרשלה בסיווג הנכס לצרכי הארנונה. עוד הוסיף בית המשפט כי שיקול סופיות השומה אינו חורץ אף הוא את גורל התביעה לסילוק על הסף. יצוין, כי בית המשפט קבע כי הבקשה לסילוק על הסף לא נתמכה בתצהיר, כנדרש.

3.

המבקשת הגישה בקשת רשות לערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, בגדרה טענה נגד קביעות בית משפט השלום בסוגיות סופיות השומה ועקיפת דיני הערר. בית המשפט קיבל את הבקשה, דן בבקשה כבערעור, אך דחה את הערעור עצמו. בית המשפט המחוזי קבע כי די היה בכך שהבקשה לסילוק על הסף לא נתמכה בתצהיר כדי להביא לדחייתה, אך הוסיף ודן בפירוט בטענות המבקשת לגופן. במסגרת זו, דן בית המשפט המחוזי ביחס בין הוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: החוק ), הקובע את סמכות מנהל הארנונה לדון בהשגות על שומות ארנונה, לבין העלאת טענה נגד שומת ארנונה בהליך אזרחי. לאחר בחינת מכלול השיקולים הצריכים לעניין, קבע בית המשפט כי מן הראוי שההכרעה בתביעת השבה, במסגרתה אף עולות טענות רשלנות, תתקבל לאחר שמיעת ראיות וטיעונים בהליך אזרחי, כך שאין בעובדה כי לא הוגש ערר מטעם המשיבה בהתאם לחוק כדי להביא לסילוק התביעה על הסף.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

לטענת המבקשת, מעוררת הבקשה שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור - היא השאלה אם, ובאילו נסיבות, מוסמך בית המשפט האזרחי לדון בתביעה להשבת ארנונה שעילתה מנויה בסעיף 3(א) לחוק. המבקשת טוענת כי סוגיה זו טרם הוכרעה בפסיקת בית משפט זה וכי היא בעלת השפעה על התנהלות הרשויות בכללותן, כך שיש בה חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך. כך למשל, מדגישה המבקשת את החשיבות שבעקרון סופיות השומה לתכנון התקציבי של הרשות, ואת העובדה כי האפשרות להשיג על השומה במסגרת תביעת השבה אזרחית לאחר שלא מוצו ההליכים בוועדת הערר פוגעת בעקרון זה. עוד מוסיפה המבקשת, בין היתר, כי החלטות הערכאות דלמטה מרחיבות את גדר המקרים בהם יוכל נישום לפנות לערכאה אזרחית, וזאת בניגוד למגמה המעודדת את הפנייה אל גופי הערר.

יצוין, כי לאחר שהוגשה הבקשה עדכנה המבקשת כי בית משפט השלום הכריע באופן סופי בתביעת המשיבה. בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי העירייה התרשלה בסיווג הנכס, אך ייחס למשיבה אשם תורם בשיעור של 30% בשל התנהלותה. על כן, הורה בית המשפט על קבלת התביעה בחלקה וחייב את המבקשת בתשלום בסך 8,567 ₪.

5.

המשיבה, מצידה, מתנגדת לבקשה. לטענתה, יישמו הערכאות דלמטה את הדין הנוהג, הקובע כי תביעות בהן מעלה נישום טענות בדבר רשלנותה של הרשות המקומית יידונו בפני ערכאה אזרחית. כך, טוענת המשיבה כי פסק דינו של בית משפט השלום הוכיח, בסופו של הליך, כי המבקשת אכן ידעה אודות הטעות בסיווג הנכס, אך בחרה להתעלם מכך ולהתעשר על חשבונה. עוד מדגישה המשיבה את החשיבות של עקרון אמון הציבור ברשות, בגינו אין לאפשר לרשות לגבות כספים ביתר בשל טעות ולהימנע מהשבתם.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובהחלטות הערכאות הקודמות, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מגלה הבקשה שאלה עקרונית או משפטית החורגת מעניינם המצומצם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . במקרה דנן, הגם שבשאלות אשר מעלה המבקשת יש פן עקרוני, לא שוכנעתי כי הן מחייבות הכרעה בנסיבות העניין. בית משפט זה נדרש פעמים רבות לשאלה בדבר היחס שבין סמכויות גופי הערר העירוניים לבין סמכותן של הערכאות האזרחיות בכל הנוגע להשגה על שומות ארנונה. במסגרת זאת, אכן נראה כי טרם הוכרעה שאלת סמכותה של וועדת ערר לענייני ארנונה לדון בתביעת השבה שהגיש נישום (ראו למשל: רע"א 2425/99 עיריית נס ציונה נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ , פ"ד נד(4) 481, 499, 501 (2000); עע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש , סעיף 4 לפסק הדין (לא פורסם, 5.9.2005); רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' צרפתי (לא פורסמה, 19.9.2005)). ואולם, כפי שקבעו הערכאות דלמטה, נקבע באופן ברור כי מקום בו כתב התביעה מגלה טענת התרשלות או תרמית יש מקום לברר את הטענות לגופן בפני הערכאה האזרחית (ראו למשל: בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ (לא פורסמה, 16.10.1991); רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס , פ"ד נב(2) 214, 220-219 (1998)).

דברים אלה מקבלים משנה תוקף בעניינו, בו ניתן כבר פסק דין סופי, הקובע כי הרשות אכן התרשלה כאשר לא שינתה את סיווג הנכס נשוא התובענה, ומכאן כי אכן גבתה כספים ביתר. על פסק דין זה, שניתן ביום 30.8.07, לא הוגש ערעור, ככל שנמסר במסגרת הבקשה, ועל כן הוא הפך חלוט. משכך, הפכה הבקשה שלפניי לתיאורטית במובן מסוים. זאת, משום שלאחר שבית המשפט הכריע בעניין לגופו וקבע את שקבע, אין מקום להתעלם מההליך שנוהל ולהורות על סילוק התביעה על הסף. כלל יסוד הוא כי בית משפט זה לא יעניק סעד בעניינים תיאורטיים, אלא במקרים חריגים בהם "עומדת לדיון סוגיה העלולה לחזור על עצמה אשר מטבעה הופכת תיאורטית לפני שניתן לקבל הכרעה שיפוטית לגביה" (ע"א 7175/98 המוסד לביטוח לאומי נ' בר מימון בע"מ (בפירוק) , סעיף 6 לפסק הדין (לא פורסם, 17.12.2001)). ברי, כי ענייננו אינו נכנס לגדר החריג, וגם מטעם זה לא מצאתי להיענות לבקשה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.