בע"מ 8948/06 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש 2, אשר הלך לעולמו במהלך ההליכים המשפטיים ומיוצג בבקשה על ידי עזבונו, הינו הבעלים הרשום של חלקת מקרקעין (להלן: המקרקעין ). על המקרקעין בנו את בית מגוריהם המבקש 1, שהינו בנו יחידו של המבקש 2, והמשיבה אשר היתה נשואה למבקש 1 למעלה מ-20 שנה (להלן: בני הזוג ). בשנת 1999 נתגלע סכסוך בין בני הזוג, ועל מנת לפייס ביניהם נערך הסכם בין המבקשים למשיבה לפיהם התחייב המבקש 2 להעביר את הזכויות במקרקעין על שם המשיבה, וכן ויתר המבקש 1 על חלקו בבית המגורים (להלן: ההסכם הראשון ). בהסכם נוסף שנערך בין המבקש 2 למשיבה העביר המבקש 2 למשיבה את כל זכויותיו בבית (להלן: ההסכם השני ). מספר שבועות לאחר החתימה על ההסכמים פרץ בין בני הזוג סכסוך נוסף במסגרתו הורחק המבקש 1 מהבית בצו בית משפט לתקופה של כשנה. עם פרוץ הסכסוך הודיע המבקש 2 על ביטול שני ההסכמים, ואף עתר לבית המשפט להצהרה על בטלותם של שני ההסכמים. במקביל הגישה המשיבה תביעה לאכיפת ההסכמים ולמתן הצהרה כי היא בעלת הזכויות במקרקעין. לאחר הגשת שני הליכים אלו התגרשו בני הזוג בבית הדין הדרוזי.

2.

בתביעה הראשונה ניתן פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה, כי ההסכם השני בוטל כדין על ידי המבקש 2. בית המשפט סירב להיענות לבקשה לתיקון פסק הדין, כך שהביטול כדין יחול אף על ההסכם הראשון. על פסק דין זה לא הוגש ערעור והוא הפך לחלוט. בתביעה שהגישה המשיבה נפסק על ידי בית המשפט לענייני משפחה כי המשיבה אכן זכאית למלוא הזכויות במקרקעין. בית המשפט הסתמך על היתר בניה שניתן לבני הזוג על פי הסכמתו של המבקש 2, וכן על התחייבות לרישום משכנתא על הבית, שממנה הסיק בית המשפט התחייבות של המבקש 2 להקנות את מלוא הזכויות במקרקעין לבני הזוג. כן הסתמך בית המשפט על כך שפסק הדין בתביעה הראשונה לא שלל את תוקפו של ההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים, ולפיכך אין המבקש 1 יכול לחזור בו מהתחייבותו להעביר את זכויותיו למשיבה, כאשר לשון ההסכם שוללת את הזכות לחזור בו ממתנה זו.

3.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על ידי המבקשים נדחה (כב' השופט י' עמית, בהסכמת כב' השופטים ש' שטמר וי' וילנר). בית המשפט אמנם קבע כי פסק הדין בתביעה הראשונה חל על שני ההסכמים בין הצדדים, אך מצא כי אין בקביעה זו בכדי לשנות מהמסקנה האופרטיבית של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט מצא כי למרות שאין התחייבות מפורשת בכתב של המבקש 2 להעביר את הזכויות במקרקעין לבני הזוג במתנה, הרי שניתן להתגבר על דרישת הכתב באמצעות אסופת מסמכים, ובהם היתר הבניה וכתב ההתחייבות לרישום משכנתא, ביצוע העסקה בפועל, דהיינו הבנייה של בית המגורים והמגורים בו במשך שנים רבות, ועקרון תום הלב שתומך בהשלמת דרישת הכתב בשל ההסתמכות של בני הזוג ושינו מצבם לרעה. כמו כן קבע בית המשפט כי המבקש 2 אינו יכול לחזור בו מההתחייבות לתת מתנה בשל החריג של הסתמכות בני הזוג על ההתחייבות ושינוי מצבם. המסקנה מדברים אלו היא כי בני הזוג זכאים לזכויות במקרקעין, ולפיכך המשיבה זכאית למחצית הזכויות במקרקעין. המשך מהלכו של בית המשפט היה כי פסק הדין בתביעה הראשונה אינה מהווה מעשה בית דין כלפי המבקש 1 שלא היה צד להליך ולפיכך נותרות התחייבויותיו מכוח ההסכם הראשון על כנן. בית המשפט דחה את הטענה כי המבקש 1 רשאי לחזור בו מהתחייבותו משלושה נימוקים חלופיים: ניתן לראות את התחייבותו כהתחייבות בתמורה ולא כהתחייבות ליתן מתנה, ולפיכך אין ביכולתו לחזור ממנה; התחייבותו של המבקש 1 ליתן מתנה היתה בגדר המחאת זכות ריאלית ולא בגדר מתנת מקרקעין המשתכללת רק עם רישום, ולפיכך המתנה הושלמה; התחייבותו של המבקש 1 ליתן מתנה הינה בלתי הדירה בשל חריג ההסתמכות. המסקנה, כאמור, הינה שהמשיבה זכאית למלוא הזכויות במקרקעין, מחצית מכוח התחייבותו של המבקש 2 ומחצית מכוח התחייבותו וויתורו של המבקש 1.

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. טענתם המרכזית של המבקשים הינה כי בית המשפט נתן את פסק דינו על סמך עילת תביעה שכלל לא נטענה בכתב התביעה, שכן המשיבה הסתמכה בתביעתה רק על ההסכמים אשר נקבע כי בוטלו, ועל הוראות סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, ולא על המסמכים של היתר הבניה וההתחייבות לרישום משכנתא.לטענתם, סוגיה זו מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. כמו כן מעלים המבקשים סוגיות נוספות המצדיקות לטעמם דיון בגלגול שלישי, ובהן דרישת הכתב בדיני המתנה והשלמת רכיבים חסרים בדרישת הכתב; האם הכרזת בית המשפט על בטלות התחייבות מפורשת בכתב למתן מתנה במקרקעין אינה חוסמת הכרה בהתחייבות נטענת דומה הקודמת להתחייבות שבוטלה ושאינה מפורשת; האם הסכם שבית המשפט הכריז על בטלותו יכול לחייב צד לאותו הסכם רק בגלל שהוא לא עתר לביטולו.

5.

לאחר שעיינתי בטענות המבקשים ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. לא השתכנעתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות המצדיקה מתן רשות לערעור שני. בית המשפט המחוזי נסמך בהחלטתו על קביעות עובדתיות ועל יישומן של הלכות משפטיות הקיימות מזה ימים ימימה ומושרשות בשיטתנו המשפטית. דרך יישומן של הלכות אלו אינה סביה מספקת למתן רשות ערעור (ראו למשל רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו , תק-על 2006(1) 882).

אף לעניין הרחבת החזית לא מצאתי כי יש מקום ליתן רשות ערעור. ראשית, איני סבורה כי ניתן לומר כי העילה שעליה התבסס בית המשפט המחוזי שונה במהותה מהעילה שנתבעה על ידי המשיבה. בית המשפט הסתמך על התחייבויותיו של המבקש 2 ליתן מתנה למשיבה, וזו העילה עליה הסתמכה אף המשיבה בכתב תביעתה. אמנם, בית המשפט ביסס עילה זו על מסמכים אחרים, אך איני סבורה כי בכך יש לראות משום העלאת טענות ביוזמתו של בית המשפט. באשר להתחייבות של המבקש 1 כלפי המשיבה, הרי שכאן הסתמך בית המשפט על הטענות שהועלו על ידי המשיבה במפורש בכתב התביעה.

מעבר לכך אעיר, כי אין הדרך חסומה בפני בית המשפט מלהעלות טענות ביוזמתו, אלא שהדבר מוגבל למצבים חריגים ולתנאים מסוימים. אמר על כך בית משפט זה את הדברים הבאים:

"ככלל, בית המשפט אינו דן בטענות שלא הועלו בפניו, זוהי מהותה של השיטה האדברסרית שבה, תיחום הזירה – נעשה על ידי הצדדים (ראה ר"ע 674/86 מדינת ישראל נ' נאות סיני כפר שיתופי , תק-על 88(2), 1279). יחד עם זאת, אין לומר כי לעולם מנוע בית המשפט מלהעלות טענה ביוזמתו. נכון יהיה לומר כי בית המשפט ישתמש בסמכות זו לעיתים נדירות ובמקרים חריגים, כאשר לשיטתו – דרישת הצדק מחייבת זאת...

ההבחנה הבסיסית והחשובה לעניין זה היא בין טענות עובדתיות עליהן אין לבית המשפט סמכות להוסיף, לבין השמטת עילה משפטית. בית המשפט רשאי לדון מיוזמתו במשמעות המשפטית הנגזרת מהמסכת העובדתית אשר נפרשה לפניו. ראה יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, ס' 268 עמ' 333 , מהדורה 7 , שלמה לוין עורך, 1995 ...

מכל מקום, הדעה שעוברת כחוט השני בפסיקה היא, כי כאשר המסכת העובדתית מאפשרת ומותירה מקום לעילה המשפטית "החדשה", רשאי בית המשפט להעלות אותה מיוזמתו במיוחד כך כאשר מדובר בטעמים של "טובת הציבור" ובלבד שתינתן לצדדים ההזדמנות להתמודד עימה" (ע"א 11771/04

לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי-דין ומשפטנים יהודים (לא פורסם, 22.1.07)).

מטעמים אלו הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.