רע"א 9749/06 קלינטון אלקטרוניקה 1992 בע"מ נ. רופינה ישראל 1992 בע"מ (בפיר

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א 3540/02 (כב' השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן וא' ש' שילה) מתאריך 5.10.06, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על

פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה, לפיו נדחתה תביעתה של המבקשת על סכום של 453,872 ₪.

1.

המבקשת עסקה בעבר במכירת מוצרי חשמל. המשיבה 1, שהמשיב 2 היה מנהלה ואחד מבעלי מניותיה, רכשה מהמבקשת סחורה בסכום של 453,872 ₪, בשנים 1996 - 1997, מבלי ששילמה את הסכום האמור למבקשת. בעקבות כך, תבעה המבקשת את המשיבות בבית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופט צ' דותן). המשיבה 1 נתבעה בגדר משיבה פורמאלית לאחר שההליכים נגדה עוכבו עקב מתן צו פירוק, והמשיב 2 נתבע מכוח כתב ערבות עליו חתם, ובו ערב להתחייבות המשיבה 1 כלפי המבקשת. בדיון שהתנהל בבית משפט השלום טען המשיב 2 טענת הגנה אחת בלבד - טענת הכפיה כמשמעותה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: החוק ). לטענתו, הוא חתם על כתב הערבות רק משום שאולץ בכפייה לעשות זאת, תוך איומים מצד המבקשת עליו ועל בנו. המבקשת מצידה כפרה בדברים, וטענה כי חתימת המשיב 1 על כתב הערבות נעשתה ללא כל כפיה או לחץ. בית משפט השלום שקל את הנסיבות הן מבחינה עובדתית - ראייתית והן מבחינה משפטית, וקבע כי המשיב 1 חתם על כתב הערבות תוך כפיה ששללה את רצונו החופשי, וכי המשיב 1 ביטל את הערבות תוך זמן סביר מהרגע בו פסקה הכפיה, כנדרש בסעיף 20 לחוק. לפיכך, דחה בית משפט השלום את תביעת המבקשת.

2.

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בערעורה חזרה המבקשת על הטענות שטענה בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית משפט השלום ולפיכך דחה את הערעור. יצויין, כי שבוע לפני הדיון בערעור, ביקשה המבקשת מבית המשפט כי יתיר לה להגיש ראיה נוספת - מכתב אשר נשלח על ידי בא כוחו של המשיב 2 אל ממלא מקום מנכ"ל "מח"צ - מועדון חבר צרכנות" (להלן: המכתב ). בית המשפט המחוזי, בפסק דינו, דחה את בקשת המבקשת הן מחמת שהוגשה ערב שמיעת הערעור, והן לאור העובדה כי הראיה הייתה בידיה של המבקשת מלכתחילה, ורק בעקבות מחדלה שלה לא הוגשה עם יתר ראיותיה בערכאה הדיונית.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. הבקשה נסובה על שתי סוגיות. הסוגיה הראשונה עניינה פסק הדין גופו. לטענת המבקשת טעה בית משפט השלום שעה שהטיל את נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות על המבקשת להוכיח העדר כפיה. כמו כן טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא בכך שהחליט לקבל את גירסת המשיב, על אף שלטענתה, המשיב כבש ללא הסבר את הגרסה בנוגע לאיומים על בנו. לדבריה, יש בהודאת המשיב 1 עצמה כדי לשלול קיומה של כפיה. הסוגיה השנייה עניינה דחיית בקשת

המשיבה להגיש את המכתב על ידי בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת טעה בית המשפט המחוזי בקובעו את אשר קבע, וזאת מאחר ולטענתה, הסירוב מנע ממנה את יומה בבית המשפט.

4.

אני מוצאת כי דין הבקשה להידחות. השאלה נשוא הבקשה דנן, אינה חורגת מד' אמותיו של המקרה הספציפי המדובר, ואינה מעלה שאלה משפטית כבדת משקל החורגת מן העניין שיש לצדדים בהכרעת המחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). מעבר לכך, נראה כי עיקר טענותיה של המבקשת נוגע לשאלת יישומה של הלכת הכפיה במקרה הנדון, ומשכך לא קמה עילה לקיומו של דיון בערכאה שלישית (רע"פ 88/04 ורטהיימר נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(2) 69 (2004) וכן רע"פ 101/05 בן יקיר נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(4) 2538 (2005)).

אף עניין המכתב אין בו כדי להועיל למבקשת. בית המשפט קמא קבע כי המכתב לא הוגש בערכאה הדיונית רק בעקבות מחדלה של המבקשת עצמה, ועל כן לא ראה מקום להתיר את הגשת המכתב. שאלת מחדלה של המבקשת הינה שאלה עובדתית אשר אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה (בע"מ 6633/05 חסיד נ' חסיד , תק-על 2005(4) 1505 (2005)). לא מצאתי טעם לחרוג מהלכה זו בענייננו. יתר על כן, החלטת בית המשפט קמא בהקשר זה היא בעלת אופי דיוני, ועניין זה בלבד יש בו כדי לדחות את הבקשה, אף מבלי לקבוע מסמרות בשאלת חשיבות המכתב להכרעה בפסק הדין (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד מד(2) 206 (1990)).

מטעמים אלו הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.