רע"א 612/09 קובי קן דרור נ. יעקב ויסברג

לפניי בקשת רשות ערעור המופנית נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא צ' סגל וכבוד השופטים מ' דרורי ו י' נועם ) בע"א 11303/07 שבמסגרתו התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט י' ברקלי ) בת.א. 3462/06.

1.

הרקע העובדתי שביסוד בקשה זו הוא כדלקמן: המשיב רכש, בשנת 1964, דירה בירושלים כנכס תפוס (להלן: הדירה ). בדירה התגוררו הוריו של המבקש עד לפטירתם - האב נפטר בשנת 1995 (להלן: המנוח ) והאם נפטרה בשנת 2005 (להלן: המנוחה ). בשנת 2000 התגרש המבקש מאשתו ועבר לגור עם המנוחה, שם הוא מתגורר עד היום. לאחר פטירתה של המנוחה פנה המשיב למבקש וביקשו לפנות את הדירה. המבקש סירב לעשות כן בטענה שהוא דייר מוגן בנכס. משכך, הגיש המשיב תביעה לפינוי המבקש מהדירה ולתשלום דמי שכירות ראויים.

2.

לפני בית משפט השלום עמדה השאלה האם המבקש הוא דייר מוגן מכוח סעיפים 20 או 27(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ). נקודת המוצא לדיון הייתה שאין בנמצא הסכם שכירות - המשיב לא הציגו והמבקש טען כי ייתכן שההסכם הושמד בשריפה שפרצה בדירה לפני שנים רבות. יחד עם זאת, הוצג לפני בית המשפט הסכם פשרה במסגרת הליך שהתנהל בשנת 1974 בבית הדין לשכירות בין המשיב ושותפו דאז לבעלות על הדירה, כמשכירים, לבין המנוח כשוכר (המנוחה לא הייתה צד להליך), שממנו עולה כי המנוח היה דייר מוגן. בהתבסס על כך טען המשיב כי המנוחה לא הייתה דיירת מוגנת "מקורית" בנכס אלא דיירת מוגנת "משנית" מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר ולכן - על פי הפסיקה - המבקש לא יכול להיות מוכר כדייר מוגן גם הוא.

בית משפט השלום ציין כי על פי ההלכה אין יחסי שליחות בין בני זוג לעניין זכויות דיירות מוגנת ואף לא ניתן לקבוע כי המנוחה הייתה דיירת מוגנת מכוח הלכת השיתוף. יחד עם זאת, בנסיבות העניין קבע כי הכף נוטה לטובת המבקש ומובילה למסקנה כי יש לדחות את התביעה. בין יתר הנסיבות המטות את הכף לטובת המבקש ציין בית משפט השלום את העדרו של הסכם השכירות ואי הבאת עדים נוספים מטעם המשיב. כמו כן סבר בית משפט השלום כי מאחר שבמשך ארבעים שנים קיבל המשיב דמי שכירות מהורי המבקש, נוצר הסכם בהתנהגות שלפיו הדירה הושכרה להורי המבקש בתנאי דיירות מוגנת, ולכן גם אם המנוחה לא רשומה בהסכם השכירות המקורי שנחתם, הרי בהסכם שגובש על דרך ההתנהגות היא הייתה צד להסכם ומעמדה כשל "דייר מקורי".

בנוסף קבע בית משפט השלום כי המשיב לא הרים את הנטל הנדרש להראות כי המבקש נהג בחוסר תום לב ותוך סטייה מהדרך המקובלת. המבקש התגרש מאשתו והיא נשארה בדירה שבה גרו בדמי מפתח, בעוד שהמבקש נותר ללא קורת גג ובלית ברירה עבר לגור עם המנוחה. תקופת המגורים הממושכת עם המנוחה והעובדה שסעד אותה בערוב ימיה מעידים, לשיטת בית משפט השלום, על תום הלב. נוכח האמור, קבע בית משפט השלום כי המבקש הוא אכן דייר מוגן ודחה את התביעה.

3.

המשיב ערער לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את ערעורו פה אחד. נקבע כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו, כמי שטוען כי היה לדייר מוגן מכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, להוכיח כי אמו הייתה דיירת מוגנת מקורית בנכס. עמדה זו התבססה על הנתונים הבאים: המבקש הצהיר כי על הסכם השכירות חתם אביו בלבד; לא היה מקום לזקוף לחובת המשיב את הימנעותו מלהביא לעדות את שותפו לבעלות בדירה, שכן זה נפטר לפני כחמש שנים; חיזוק לטענת המשיב ניתן למצוא בפסק הדין בתביעת השכירות הנזכרת לעיל שבה המנוח בלבד צויין כבעל דין, ללא המנוחה; לא הונח בתצהירו של המבקש בסיס עובדתי כלשהו לכך שנכרת הסכם בדרך של התנהגות וטענה זו כלל לא נטענה על ידו; אין ממש בטיעוני המבקש בדבר החלת דיני השליחות על הסכם השכירות ואף אין לקבל את הטענה כי המנוחה הייתה דיירת מוגנת מקורית מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג. משלא הוכח כי למנוחה הייתה זכות מקורית של דיירות מוגנת בדירה, לא הרים המבקש את הנטל שהוטל עליו להוכחת טענתו בדבר זכותו להמשיך ולהתגורר בנכס מכוח סעיפים 20(ב) ו-27(1) לחוק הגנת הדייר, ומשכך קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקבל את תביעת הפינוי.

אשר לסעד הכספי של דמי שכירות ראויים קבע בית המשפט המחוזי כי על המבקש לשלם דמי שכירות בסך 650 $ לחודש החל מיום 1.12.2005 ועד למועד פינוי הדירה בפועל והחזרתה לידי המשיב, וזאת בהתבסס על הצהרתו של המשיב כי דירה זהה באותו בניין מושכרת על ידו בסכום הנ"ל.

4.

בבקשה שלפניי טוען המבקש כי יש ליתן לו רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שכן לדבריו משהערכאות דלמטה הגיעו לתוצאות הפוכות, אין מדובר ב"גלגול שלישי" קלאסי. נימוק נוסף המצדיק, לטענת המבקש, רשות ערעור הוא שהמבקש צפוי להיות מפונה מביתו בלי שיש לו מקום מגורים אחר. לבסוף, טוען המבקש כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות יסודיות, אשר מצדיקות התערבות. כך, למשל, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי כלל לא התמודד עם העובדה שבית משפט השלום יצא מנקודת הנחה שהמנוחה לא הייתה חתומה על הסכם השכירות המקורי ובכל זאת הגיע למסקנה כי היא דיירת מוגנת מקורית. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי התערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום שלא כדין.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה וזאת רק כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מהמחלוקת שבין הצדדים. הבקשה דנן אינה מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות וכל כולה מתמקדת בשאלה האם המבקש הינו דייר מוגן וזאת בהתבסס על הנסיבות הקונקרטיות של המקרה. יוער עוד כי העובדה שהערכאות דלמטה הגיעו לתוצאות שונות אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי [ראו: רע"א 9453/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (לא פורסם, 30.11.2005); רע"א 11119/05 Invensys Powerware Limited

נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 25.4.2006); רע"א 7652/06 ולפמן תעשיות בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (לא פורסם, 15.10.2006)]. גם העובדה שבית המשפט המחוזי התערב - לטענת המבקש - בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום אינה מקימה, כשלעצמה, עילה לדיון ב"גלגול שלישי" [ראו: רע"א 10842/06 לסקר נ' הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 5.2.2009); בע"מ 10740/08 פלוניות נ' פלוני (לא פורסם, 25.1.2009); רע"א 7633/06 גולדקס מתכות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (לא פורסם, 24.12.2006)].

6.

כאמור, הבקשה שלפניי אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. יצויין כי המבקש הגיש גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, זאת לאחר שהגיש בקשה דומה לבית המשפט המחוזי אשר עד לכתיבת שורות אלה טרם נתן החלטתו בבקשה. משהחלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור, ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.