רע"א 7857/08 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. אולפני קוליונל בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הרכב כבוד סגנית הנשיא א' קובו , סגנית הנשיא מ' רובינשטיין ו השופטת ע' צ'רניאק ) בע"א 3610/05 אשר קיבל את ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' הראל ) בת.א. 103615/01.

1.

עובדות המקרה סבוכות וארוכות והן פורטו בהרחבה בפסק דינו של בית משפט השלום. עסקינן בתביעה לתגמולי ביטוח על סך 1,225,727 ₪ שהגישה המשיבה נגד המבקשת בגין נזקים שנגרמו לציוד הקלטה (להלן: הציוד ). עובר לתביעה נשוא הבקשה שלפניי התקיימו שני הליכים משפטיים נפרדים שנגעו לאותו ציוד.

2.

ההליך המשפטי הראשון שהתנהל בעניין הציוד הוגש על ידי קולינור אולפני הקלטה בע"מ (להלן: הנושה ) אשר מכרה את הציוד לתות הצליל המוביל בע"מ (להלן: החייבת ). הנושה טענה שהחייבת לא שילמה את מלוא התמורה בגין הציוד והגישה בגין כך תביעה לתשלום יתרת החוב. במסגרת הליכים אלו, שהתנהלו בבית משפט השלום בבת-ים, הוטל עיקול על הציוד, שנרשם ביום 8.5.1997. בסופו של יום, ב-8.9.1998 זכתה הנושה בתביעה.

לטענת המשיבה, ביום 5.8.1997 נחתם הסכם בין החייבת לבין מנהלה של המשיבה (שעוד לא הייתה מאוגדת אז), מר אדרבי, שלפיו נמכר הציוד לאחרון, וזאת למרות העיקול שהוטל עליו.

3.

מר אדרבי פתח בהליך המשפטי השני בעניין הציוד: יומיים לאחר מתן פסק הדין בתביעה שבין הנושה לבין החייבת הוא הגיש המרצת פתיחה לבית משפט השלום בתל-אביב להצהיר כי הוא הבעלים של הציוד. ביום 22.2.1999 נתן כבוד השופט ק' ורדי פסק דין בהמרצת הפתיחה. פסק דין זה לא צורף לבקשה שלפניי אך בית משפט השלום ציין כי נקבע בו שההסכם למכירת הציוד זויף על ידי מר אדרבי בניסיון להבריח את הציוד מנושי החייבת וכי מר אדרבי והחייבת עשו יד אחד לרמות את הנושה, כלומר נקבע כי הציוד לא נרכש על ידי מר אדרבי והוא אינו בבעלותו.

4.

במקביל להליכים שהתנהלו בהמרצת הפתיחה, הוקמה המשיבה, ולטענתה ביום הקמתה העביר מר אדרבי את הציוד לבעלותה. כחודש לאחר מכן פנתה המשיבה לסוכן ביטוח על מנת שידאג לביטוח לבית העסק (מדובר באולפן הקלטות בתל-אביב), לרבות הציוד. מר אדרבי חתם על טופס הצעה לביטוח, בשם המשיבה, ובעקבות זאת הנפיקה המבקשת פוליסה לביטוח בית עסק עבור המבוטחת, שבמסגרתה בוטח, בין היתר, הציוד.

5.

שלושה ימים לפני מתן פסק הדין בהמרצת הפתיחה, פרצו אלמונים לבית העסק של המשיבה, כלאו את עובדיה שנכחו במקום, והרסו את הציוד בשניים מאולפני ההקלטה שבהם הותקנה מרבית הציוד (אולם לא נכנסו לאולפן הקלטה שלישי שבו הותקן יתר הציוד). המשיבה פנתה למבקשת בדרישה לקבלת תגמולי ביטוח בגין האירוע. המבקשת דחתה את הדרישה מטעמים שונים, ובין היתר, טענה כי האירוע בוים על ידי המשיבה, וכי אם המבקשת הייתה יודעת על המחלוקות לעניין הבעלות בציוד כמו גם על העיקול שהוטל עליו, היא לא הייתה מנפיקה את הפוליסה. בעקבות זאת הגישה המשיבה את התביעה נשוא הבקשה דנן לבית משפט השלום.

6.

במסגרת החלטת ביניים קבע בית משפט השלום כי המבקשת רשאית להגיש את פסק הדין בהמרצת הפתיחה כראיה מטעמה וכי הפלוגתא שהוכרעה בפסק הדין שם (בעלותו של מר אדרבי על הציוד) מחייבת את המשיבה.

7.

בפסק הדין הסופי קבע בית משפט השלום, בהתבסס על פסק הדין בהמרצת הפתיחה, כי הציוד לא היה בבעלות המשיבה או מנהלה במועד עריכת הצעת הביטוח או במועד האירוע. עוד קבע בית משפט השלום, לאחר שסקר את העדויות והראיות, כי בעת מילוי הצעת הביטוח הציג מר אדרבי בפני סוכן הביטוח מצג שלפיו הציוד בבעלות המשיבה. יחד עם זאת, נקבע, כי בפני החתמת של המבקשת לא היה, עובר להנפקת הפוליסה, מידע של ממש באשר לקשר שבין המשיבה לבין הציוד ומשהחתמת לא מצאה לנכון לבקש מהמשיבה להשלים את החסר - אין לה אלא להלין על עצמה. השופט הראל קבע כי על מר אדרבי הייתה מוטלת חובה לגלות מיוזמתו את השתלשלות העניינים שהביאה אותו להגשת המרצת הפתיחה כמו גם את המהלכים שבהם נקטה הנושה. יתרה מכך, קבע בית משפט השלום כי במחדלו שלא לגלות למבקשת את האירועים והצעדים שננקטו מצד הנושה כמו גם דבר האיומים שקיבל בגין חובה של החייבת לנושיה השונים, פעל מר אדרבי בכוונת מרמה . בית משפט השלום שוכנע כי אם הייתה המבקשת יודעת את העובדות הנוגעות לציוד, היא לא הייתה מנפיקה את הפוליסה, גם לא בדמי ביטוח גבוהים יותר. מטעם זה, קבע, דין התביעה להידחות.

עוד קבע בית משפט השלום כי מאזן ההסתברויות מלמד שלמשיבה הייתה יד באירוע ההתפרצות ועל כן דין התביעה להידחות. למסקנה זו הגיע בית משפט השלום, בין היתר, בהסתמך על הדברים הבאים: עיקר הכנסותיה של המשיבה הופקו מהאולפן השלישי שאליו לא פרצו האלמונים, על אף שגם בו היה מותקן חלק מהציוד; הפסדים תפעוליים של המשיבה וניסיונות של מר אדרבי למכור את הציוד במחיר נמוך יחסית, כמו גם עדות שלפיה העסק היה אמור להימכר או להיסגר עקב הקשיים הכלכליים שאליהם נקלע. גם סמיכות הזמנים בין אירוע הנזק לבין מועד מתן פסק הדין בהמרצת הפתיחה מעלה חשד וכן הזמן הרב שעבר עד שפעל מר אדרבי לבטח את הציוד.

בית משפט השלום אמד את הנזקים שבגינם הייתה המשיבה זכאית לפיצוי לו הייתה זוכה בתביעתה, ועל אף דחיית התביעה לא עשה צו להוצאות, בשל התנהלותה של המבקשת במהלך המשפט.

8.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו קיבל את ערעורה של המשיבה וביטל את קביעתו של בית משפט השלום בדבר דחיית התביעה. בית המשפט המחוזי סבר כי בית משפט השלום לא דק פורתא כאשר קבע כי בפסק הדין בהמרצת הפתיחה "נקבע כי ההסכם זוייף ע"י המנהל בנסיון להבריח את הציוד מנושי החייבת וכי המנהל והחייבת עשו יד אחת לרמות את הנושה", שכן האמירות בפסק הדין אמנם מבטאות חשד אך לא הגיעו לדרגת ממצא של עובדה. בנוסף, בית משפט השלום אימץ את כל קביעותיו של כבוד השופט ורדי בדבר אי אמינותו של מר אדרבי, וזאת בניגוד להלכה הקובעת כי העובדות והמסקנות בעניין אמינותם של עדים שנקבעו במשפט אחד אינן קבילות במשפט אחר. אשר לקביעתו של בית משפט השלום כי למשיבה הייתה יד באירוע, סבר בית המשפט המחוזי כי נימוקי בית משפט השלום בהקשר זה, המפרטים חשדות, חוסר אמינות ורושם רע אינם תחליף לראיות של ממש. לאחר בחינת כלל החומר הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המבקשת לא עמדה בנטל להראות כי היא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח למשיבה מאחר וזו ביימה את מקרה הביטוח. "מדובר באשמה חמורה שלא הוכחה כהוא זה" הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי.

גם טענת המבקשת כי המשיבה לא גילתה לה פרטים מהותיים לא הוכחה כדבעי. בנסיבות המקרה לא היה שום עניין חריג בכך שמר אדרבי לא דיווח על העיקול או על המרצת הפתיחה למבקשת כאשר היא עצמה לא ראתה בשאלה אם הציוד מעוקל או משועבד למאן דהוא נושא מהותי. עיקולים, שעבודים ומשכונות אינם חיזיון נדיר ואם נושא זה היה חשוב למבקשת היא הייתה מציבה שאלות על כך בהצעת הביטוח. המבקשת לא התעניינה כלל בשאלות אלה וגם לא גילתה עניין ממשי לגבי זיקתה של המשיבה לציוד.

כל הנתונים שהיו בפני בית משפט השלום, לרבות סכום התביעה על הנזק, מובילים למסקנה הגיונית אחת: אין ולא היה טוען אחר לבעלות בציוד לבד מהמשיבה ומכך לא ניתן להתעלם. מכאן, שלא היה מקום לייחס למשיבה כוונה להסתיר מהמבקשת את זיקתה לציוד. על אחת כמה וכמה כך הם פני הדברים כשבית משפט השלום קבע בפסק דינו כי המשיבה "עשתה שימוש בציוד לצורך פעילותה ועל כן היה לה אינטרס לבטח את הציוד" וכאשר קבע כי הוא תמים דעים עם המשיבה שאין למבקשת "אלא להלין על עצמה כי הנפיקה את הפוליסה על אף שלא ניתן מענה בהצעת הביטוח לקשר שבין המבוטחת לציוד".

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה לא ביקשה להתערב בסכומים שבית משפט השלום קבע באשר לגובה הנזק ולכן המבקשת תשלמם בהתאם. בנוסף, השית בית המשפט המחוזי על המבקשת הוצאות ושכר טרחת עורכי דין לטובת המשיבה בסכום של 40,000 ₪ בצירוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה.

9.

לטענת המבקשת, הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור בשל הנימוקים הבאים: חוסר האחידות בפסיקות בית המשפט בערכאת הערעור; התערבות ערכאת הערעור (בית המשפט המחוזי) בממצא הנוגע במהימנות התביעה, וזאת מבלי שתנמק אלה מהראיות ששכנעו את הערכאה הדיונית (בית משפט השלום) אינן מקובלות עליה או מדוע מסקנתה של הערכאה הדיונית אינה נכונה, וכל זאת ללא ניתוח של הראיות ו/או נימוק מדוע הראיות ששכנעו את הערכאה הראשונה אינן מספיקות לבסס הכרעה במאזן הסתברויות; וכן שאלות עקרוניות בדבר רמת השכנוע וכמות הראיות הנדרשת על מנת לבסס מסקנה כי ידו של המבוטח הייתה באירוע הביטוחי.

לטענת המבקשת, ערכאת הערעור, כאשר קיבלה את הערעור, עשתה כן תוך איון שיקול דעתה של הערכאה הדיונית והתעלמות מהראיות שהוגשו ומהתרשמותה של האחרונה מהעדים, וזאת בניגוד לפסיקה הקובעת כי ערכאת הערעור לעתים נדירות תתערב בממצאים עובדתיים. לטענתה, פסק הדין של ערכאת הערעור אינו כולל ניתוח של הראיות והנמקה מדוע שורת הראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית יחד עם התרשמותה של זו מן העדים אינה מבססת את קביעותיה ומדוע יש הצדקה לסטות מהן.

עוד טוענת המבקשת כי ערכאת הערעור נמנעה מלדון בשיעור הנזק או להחזיר עניין זה לבית משפט השלום. לטענתה, בית משפט השלום נתפס לטעות אריתמטית בחשבו את סכום אובדן הרווחים פעמיים ובית המשפט המחוזי לא התערב בכך.

10.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ניתנת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה אשר חורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת. כאמור, טענתה העיקרית של המבקשת מתמקדת בכך שבית המשפט המחוזי בחר להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום. אכן, ברגיל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, אולם היא רשאית לעשות כן במקום שבו קיימת עילה להתערבות כזו. מכל מקום, בחירתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים או בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אינה מקימה, כשהיא לעצמה, עילה להעלאת הנושא לדיון ב"גלגול שלישי" [ראו: רע"א 10842/06 לסקר נ' הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 5.2.2009); בע"מ 10740/08 פלוניות נ' פלוני (לא פורסם, 25.1.2009); רע"א 2994/08 חמראוי נ' עזבון המנוח מרדכי בכר ז"ל (לא פורסם, 16.9.2008); רע"א 7633/06 גולדקס מתכות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (לא פורסם, 24.12.2006)]. לא מצאתי כל טעם ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר נסב כל כולו על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן.

11.

נוכח האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.