רע"א 9267/08 צבי וידבסקי נ. יוחנן אקרמן

לפניי בקשת רשות ערעור המופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא השופטת ד' ברלינר , כבוד סגן הנשיא השופט ז' המר וכבוד סגנית הנשיא השופטת ב' אופיר-תום ) בע"א 2992/02 במסגרת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' מארק-הורנצ'יק ) בת.א. 43662/99 אשר קיבל את תביעתם של המבקשים.

עיקרי העובדות כפי שהובאו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.

ביום 24.8.1986 נחתם הסכם שותפות בין קלמן וינטרוב ז"ל (להלן: וינטרוב ), יוחנן אקרמן, המשיב (להלן: אקרמן או המשיב ) ויורם שריג (להלן: שריג ), מצד אחד, לבין צבי וידבסקי, המבקש 1 (להלן: וידבסקי או המבקש ), מצד שני, ובו הוסכם על הקמת חברה בשם "אושר הפקות דפוס בע"מ" (להלן: החברה המשותפת ) אשר עיסוקה המרכזי יהיה הפקות דפוס, בעיקר של ספרי קודש.

2.

ביום 17.1.1988 נחתם הסכם בין הצדדים, שלפיו העבירו וינטרוב, אקרמן ושריג את זכויותיהם בחברה המשותפת אל וידבסקי, תמורת סכום של 379,789 $.

3.

לימים נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בנוגע להסכם השותפות, וזו הועברה להכרעתו של בורר. ביום 8.11.1992 נערך הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק בוררות וזה אושר על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. מאחר שוידבסקי לא מילא אחר ההתחייבויות שאותן נטל על עצמו בהסכם הפשרה, ננקטו כנגדו פעולות אכיפה שונות בלשכת ההוצאה לפועל. בסופו של דבר הגיעו הצדדים להבנות נוספות בכתב, במסגרת מסמך שנחתם ביום 7.8.1994.

4.

תוקפו של המסמך מיום 7.8.1994 היה מותנה בתשלום סכום של 207,000 $ על ידי וידבסקי, ולתשלום זה ערבה אשתו, המבקשת 2. בד בבד הוסכם כי תירשם משכנתא על דירת המבקשים לטובת וינטרוב, אקרמן ושריג. עם כניסת מסמך זה לתוקף, היה על וינטרוב, אקרמן ושריג לקיים מספר התחייבויות כלפי וידבסקי, לרבות החזרת מונטאז'ים (1,360 פלטות אשר שימשו להדפסת ספרי הקודש), לאחר שעבודם לטובתם והמחאת זכויות התביעה של השלושה כנגד חברת "תפוצה" ודוד זילברשלג בסכום של 461,439 ₪. כמו כן היה על וידבסקי לשלם את יתרת החוב ב-50 תשלומים חודשיים. לתשלומים אלה ערבה המבקשת 2. פיגור בפירעון סכום זה אמור היה לגרור חיוב בתשלום פיצוי מוסכם בסך של 100,000 $.

5.

המבקשים טענו כי הם שילמו את הסך של 207,000 $ ולפיכך המסמך מיום 7.8.1994 נכנס לתוקף, אלא שלאחר מכן המשיב לא עמד בהתחייבויותיו, לא השיב את המונטאז'ים ולא המחה את זכויות התביעה כנגד חברת "תפוצה" וזילברשלג לטובת המבקשים. כמו כן אין חולק כי המבקשים לא שילמו את יתרת החוב.

6.

ביום 9.7.1998 הגיש אקרמן ללשכת ההוצאה לפועל בבת-ים בקשה נגד המבקשים למימוש המשכנתא הרשומה על דירתם. בעקבות זאת, ביום 26.4.1999 הגישו המבקשים את התביעה נשוא בקשה זו לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, ובה עתרו שבית המשפט יצהיר כי הם אינם חייבים סכום כלשהו למשיב, כי החוב שהובטח במשכנתא נפרע במלואו וכי למשיב לא קמה זכות להגיש את שטר המשכנתא שנעשה לטובתו על ידם לביצוע.

7.

המבקשים טענו כי המשיב לא היה זכאי לבקש את מימוש המשכנתא מכיוון שהוא עצמו לא קיים את התחייבויותיו על פי ההסכם מיום 7.8.1994 ואשר קיומן היה תנאי לביצוע המימוש, ומכל מקום, מלוא חובם למשיב שולם על דרך קיזוז. בנוסף, המשכנתא מבטיחה חוב כלפי שלושה נושים, אשר המשיב הוא רק אחד מהם, כך שבכל מקרה חלקו בחוב הנטען הוא רק 20.7% (ולא 50% כנטען על ידו).

המשיב טען כי המסמך מיום 7.8.1994 אינו בגדר "הסכם" כי אם טיוטא בלבד, וכי ההסכם היחיד המחייב את הצדדים לעניין חובם של המבקשים הוא שטר המשכנתא והסכם ההלוואה והשעבוד המצורף אליו. מבלי לגרוע מטענה זו טען המשיב באשר לזכויות התביעה שלא הומחו כי חובהּ של חברת "תפוצה" מגיע לו, מאחר שהוא מימן את הוצאות ההליכים וזכויות התביעה נגד זילברשלג אינן בנות המחאה מאחר ומקורן בחוב אישי כלפיו.

פסק הדין של בית משפט השלום

8.

בית משפט השלום קבע כי המסמך מיום 7.8.1994 הוא הסכם מחייב. הוא ביסס מסקנה זו על העובדה שכל הצדדים חתמו על נוסח זהה של המסמך (אם כי בעותקים שונים), דבר שמעיד על גמירות דעת של כל הצדדים להתקשר בהסכם. במצב דברים זה, נקבע כי המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו להראות כי מדובר בטיוטה בלבד ולא בהסכם מחייב. בנוסף, עדותם של שריג ושל עו"ד רייטר (ששימש כב"כ המשיב במועד הרלוונטי), כמו גם מסמכים שהוצגו בפני בית המשפט, תמכו בעדותו של המבקש בדבר מעמד המסמך והנסיבות שהובילו לחתימתו. לנוכח מסקנה זו בחן בית משפט השלום את השאלה האם המשיב הפר את התחייבויותיו כלפי המבקש, ואם כן מה משמעותה ותוצאותיה של הפרה זו.

בית משפט השלום דחה את טענת המשיב לפיה המונטאז'ים לא היו ברשותו או בשליטתו ומכאן הסיק כי אי העברת המונטאז'ים מהווה הפרת ההסכם. ברם, המבקשים לא הוכיחו את ערכם הכספי של המונטאז'ים ולכן קבע בית משפט השלום כי לא ניתן לקזז את הסכום מחובם של המבקשים שבעטיו הוגשה הבקשה למימוש משכנתא.

חובותיהם של חברת "תפוצה" ושל זילברשלג כלפי המשיב נגבו במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בסופו של יום נסגר תיק ההוצאה לפועל בפשרה על סך של 150,000 ₪, בעוד סכום החוב המלא עמד על 461,439 ₪. המשיב לא העביר את הכספים אל המבקשים ואף לא הפחית את הסכום מן החוב המובטח במשכנתא. מכאן קבע בית משפט השלום שנגרם למבקשים נזק כספי בסך 461,439 ₪, שאותו ניתן לקזז מסכום החוב לאקרמן בהיותו נובע מאותה עסקה.

בית משפט השלום קיבל את עמדת המבקשים לפיה אקרמן הוא שהפר את ההסכם וסיכל את יכולתם לפרוע את החוב המובטח במשכנתא ולכן אין הוא זכאי לסכום הפיצוי המוסכם, ובכל מקרה קבע כי המבקשת 2 אינה ערבה לפיצוי המוסכם.

בנוסף, בית משפט השלום קיבל את טענת המבקשים בהסתמך על סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים ) לפיו כאשר חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי קיומו. נקבע כי הוכח שהבסיס להתחייבות המבקש לשלם לנושיו את הסכומים שאותם לקח על עצמו (פרט לתשלום הראשון) היה אפשרותו לקבל הכנסות משני מקורות: הדפסת ספרי הקודש באמצעות המונטאז'ים וגביית חובם של זילברשלג וחברת "תפוצה".

בסופו של דבר, קיבל בית משפט השלום את תביעת המבקשים וקבע כי המשיב אינו זכאי לבקש את מימוש המשכנתא על דירת המבקשים וכי אין הם חבים בסכום כלשהו למשיב. כפועל יוצא הורה בית משפט השלום על סגירת התיק בהוצאה לפועל.

9.

המשיב ערער לבית המשפט המחוזי ובמסגרת ערעורו ביקש גם להוסיף ראיות חדשות, ואילו המבקשים הגישו ערעור שכנגד.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

10.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המשיב להגיש ראיות נוספות במסגרת הערעור, מאחר שלא התקיימו התנאים המצדיקים זאת. בנוסף, לא מצא לנכון בית המשפט המחוזי להתערב במסקנתו של בית משפט השלום בדבר תקפותו של המסמך מיום 7.8.1994, מסקנה אשר הייתה מבוססת על ממצאים עובדתיים ועל מידת המהימנות שהיה מוכן לייחס לעדים. בית המשפט המחוזי קבע כי מסקנה זו מקובלת עליו ומעוגנת היטב בחומר הראיות.

בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המשיב לפיה ההסכם שנחתם ביום 4.11.1998 בין המבקשים לבין שריג ויורשיו של וינטרוב מהווה הפטר מחיוביו שלו.

אשר לסוגיית המונטאז'ים קבע בית המשפט המחוזי כי מקובלת עליו מסקנת בית משפט השלום כי בהעדר ראיות על רכישת מונטאז'ים חדשים ועל מחירם, לא הוכיחו המבקשים את שיעור נזקם, אם בכלל.

באשר לאי המחאת זכויות התביעה, ציין בית המשפט המחוזי כי אינו מוצא לנכון לדון בשאלה אם החיוב בתשלום הוצאות הטיפול בתיקי ההוצאה לפועל היה תנאי מוקדם להמחאת הזכות, שכן בכל מקרה דעתו היא שהסכום שגבה המשיב מאת זילברשלג מיועד על פי רוחו ותכליתו של ההסכם מיום 7.8.1994 לכיסוי החוב של המבקשים, שכן אחרת אין הסבר מדוע ימחה המשיב את זכויות הגבייה והתביעה שלו נגד זילברשלג ואחרים - אל המבקש, החייב לו כספים רבים.

יחד עם זאת, סבר בית המשפט המחוזי כי שגה בית משפט השלום כאשר התעלם מכך שתיק ההוצאה לפועל נגד זילברשלג נסגר בפשרה על הסכום של 150,000 ₪ בלבד ולא שולם מלוא סכום החוב בסך 461,439 ₪, ועל אף זאת קבע כי יש לקזז מסכום החוב של המבקשים את סכום החוב המלא. בית המשפט המחוזי ציין כי לנוכח היקף החובות שבהם היה מצוי זילברשלג באותה תקופה ולאור האינטרס הציבורי בעידוד הסדרי פשרה, אין סיבה שלא להכיר בהסכם הפשרה כמשקף את סכום החוב הריאלי של זילברשלג בתיקי ההוצאה לפועל, קרי 150,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אם היו המבקשים משלמים את הוצאות הטיפול בתיקי ההוצאה לפועל הם יכלו לקבל לידיהם את זכות הגבייה ולנסות את כוחם בגבייה מאת זילברשלג, שמא היו מצליחים יותר.

אשר לשיעור נשייתו של המשיב בחובם של המבקשים, בית משפט השלום לא נצרך לשאלה זו, אולם בית המשפט המחוזי דחה את גרסאותיהם של שני הצדדים (המבקשים טענו כי שיעור החוב כלפי המשיב עומד על 20.7% ואילו המשיב טען כי מדובר ב-50%) בהיותן בלתי מבוססות. לכן קבע את שיעור נשייתו של המשיב על 1/3 בהתאם למשתמע מן ההסכם מיום 7.8.1994 ומהוראות סעיף 59(ב) לחוק החוזים.

בנוסף הפך בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית המשפט השלום וקבע כי חובו של המבקש לשלם את "יתרת התמורה" הוא חיוב עצמאי שאינו מותנה ואינו שלוב בקיום חיוביו של המשיב למסירת המונטאז'ים או המחאת זכות התביעה בהוצאה לפועל. לכן, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש הפר את ההסכם בכך שלא שילם כלל את התשלומים שקיבל על עצמו, ולפיכך חייב הוא בפיצוי "הזוכים" (המשיב, שריג ויורשי וינטרוב) בסכום הפיצוי המוסכם, סך של 100,000 $ שהמשיב זכאי לשליש ממנו. מכיוון שההסכם אינו מציין כיצד ישולם סכום הפיצוי המוסכם ואיש מן הצדדים לא טען בנדון, קבע בית המשפט המחוזי כי הסכום ישולם "באופן דולרי, כפי שהוא בהסכם, עד יום מתן פסק דין זה".

לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי קביעתו האופרטיבית של בית משפט השלום לפיה המשיב אינו זכאי לבקש את מימוש המשכנתא וכי המבקשים אינם חבים לו סכום כלשהו - מבוטלת, וכן מבוטלת ההוראה על סגירת תיק ההוצאה לפועל. המשיב זכאי להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל למימוש המשכנתא, בכפוף לחישוב המעודכן של החיוב על פי האמור בפסק הדין.

טענות המבקשים

11.

המבקשים מבקשים רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטענתם, בקשת רשות הערעור נסבה על שתי סוגיות עקרוניות שלהן חשיבות גדולה למתדיינים רבים.

12.

הטענה העקרונית הראשונה, היא כי טעה בית המשפט המחוזי כשקבע כי האינטרס הציבורי לעידוד פשרות גובר על זכותו הקניינית של המבקש, שהוא הזוכה האמיתי בתיק ההוצאה לפועל, על אף שהסכם הפשרה נעשה ללא ידיעתו של המבקש וללא הסכמתו. המבקשים עותרים לקבוע, כפי שקבע בית משפט השלום, כי סגירת תיק ההוצאה לפועל שקולה כנגד איבוד מלוא החוב בתיק, ללא קשר לסיכויי הגבייה מזילברשלג. עוד טוענים המבקשים בהקשר זה כי שגויה קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה הסך של 150,000 ₪ ישא הפרשי הצמדה בלבד, בעוד מנגד, החוב של המבקשים למשיב נושא ריבית דולרית בשיעור של 7% לשנה ואילו החוב בהוצאה לפועל, אלמלא נסגר, היה נושא הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

הטענה העקרונית השנייה, היא כי טעה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מקביעות מהימנות ברורות, התערב התערבות חריגה בממצאים שבעובדה והביא בכך לתוצאה של חיוב המבקש בפיצוי מוסכם שתוצאתו הצפויה היא פינוי המבקשים ומשפחתם מדירתם. לטענת המבקשים, מתעוררת שאלה עקרונית וחשובה הנוגעת להיקף סמכותו של בית המשפט שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

13.

בהמשך מפרטים המבקשים באריכות את טענותיהם כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. איני רואה צורך לפרט את טענותיהם בהרחבה שכן ניתן לומר שמדובר בעיקר בטענות הנוגעות לעובדות הקונקרטיות של המקרה ולניתוחן על ידי בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

14.

דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית ניתנת רק בעניינים בעלי משמעות עקרונית כללית שאינם מצטמצמים לעניינם הפרטי של בעלי הדין [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. לא מצאתי כי הבקשה דנן מעלה שאלות משפטיות או ציבוריות בעלות חשיבות כאמור.

15.

טענתם הראשונה של המבקשים באשר לחשיבותו של מוסד הפשרה למול זכותם של המבקשים, אמנם מתיימרת לעטות כסות משפטית, אולם כאמור, טענותיהם של המבקשים, כאשר בוחנים אותן למעשה, מתמקדות בניתוח עובדות המקרה הקונקרטיות על ידי הערכאות דלמטה, וככאלה, אין טענות אלה מצדיקות מתן רשות ערעור.

16.

טענתם השנייה של המבקשים, באשר להתערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, גם היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. אכן, ברגיל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, אולם היא רשאית לעשות כן במקום שבו קיימת עילה להתערבות כזו. מכל מקום, בחירתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים או בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אינה מקימה, כשהיא לעצמה, עילה להעלאת הנושא לדיון ב"גלגול שלישי" [ראו: רע"א 7857/08

הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אולפני קוליונל בע"מ (לא פורסם, 22.2.2009); רע"א 2994/08 חמראוי נ' עזבון המנוח מרדכי בכר ז"ל (לא פורסם, 16.9.2008)].

17.

כאמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.