רע"פ 4561/03 איריס לניאדו נ. מדינת ישראל

1.בפני בקשת רשות ערעור המופנית כנגד פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר קיבל את ערעור המשיבה על פסק-דין של בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו והרשיע את המבקשת בעבירות של סטייה מנתיב נסיעה וגרימת מוות תוך כדי נהיגת רכב ברשלנות.

העובדות, כפי שפורטו בכתב האישום הן אלה: ביום 1.9.99 בשעה 9:00 לערך, נהגו המבקשת ושני הנאשמים הנוספים, שחר דבוש (להלן – דבוש ) ואנדרי רומנו (להלן – רומנו ), את כלי-רכבם בדרך יגאל אלון בכיוון בת-ים - תל-אביב. בהתקרבה לצומת מרומזר, במפגש הרחובות יגאל אלון ואד קוטש, נכנסה המבקשת לנתיב השמאלי ביותר, המיועד לפניה שמאלה בלבד ונעצרה כ- 15 מטרים לפני הצומת. תוך כדי המתנה, נמלכה המבקשת בדעתה והחליטה להמשיך בנסיעה ישר. לשם כך סטתה בפתאומיות ימינה לנתיב האמצעי, מבלי שאותתה לימין ומבלי שוידאה כי הנתיב פנוי. בעקבות סטיית רכבה של המבקשת נאלץ דבוש, אשר נסע בנתיב האמצעי, לסטות ימינה בפתאומיות, בלי שאותת ובלי שבדק אם נתיב הימני פנוי. בעקבות סטיית רכבו של דבוש לעבר הנתיב הימני סטה רומנו, שנסע בנתיב זה, אף הוא ימינה ועלה על אי-התנועה שלימין הכביש. רכבו של רומנו פגע ביעקב לוי, הולך רגל שעמד אותה העת על אי-התנועה, וגרם למותו (להלן – המנוח ). בגין אירוע זה הואשמו שלושת הנהגים בעבירה של סטייה מנתיב נסיעה - עבירה על תקנה 40 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ובעבירה של גרימת מוות תוך כדי נהיגת רכב ברשלנות – עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בקשר עם סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1971.

בהודעה שמסרה למשטרה בסמוך לאחר האירוע, הציגה המבקשת גירסה, אשר תאמה את העובדות המפורטות בכתב-האישום (להלן – הגירסה הראשונה ). אולם, שעות ספורות לאחר מסירת ההודעה, במעמד שחזור האירוע, שינתה המבקשת מגירסתה הראשונה וטענה כי ביקשה, אמנם, לפנות שמאלה בצומת, אך התחרטה בטרם נכנסה לנתיב השמאלי והתמידה, לאורך כל האירוע, בנסיעה בנתיב האמצעי (להלן – הגירסה השניה ). המבקשת החזיקה בגירסה השניה בפרשת הגנתה ובעדותה.

2.בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ש' איזקסון) הרשיע את דבוש ואת רומנו בעבירות שיוחסו להם בכתב-האישום ואילו את המבקשת זיכה מכל אשמה. בית-המשפט ציין בהחלטתו כי גירסתה השניה של המבקשת מקובלת עליו ועדיפה על פני הגירסה הראשונה, בסוברו כי ניתנה תחת לחץ מצדו של דבוש ובקובעו עוד כי לא הובנה כראוי על-ידי השוטרים. בית-המשפט הוסיף וציין, כי גירסתה השניה של המבקשת עולה בקנה אחד עם גרסתו של עד ראייה, שנמצאה אמינה לעצמה. על-יסוד גרסאות אלה וכן על-יסוד הראיות האחרות בתיק, קבע בית-המשפט כי הסטייה של דבוש מנתיבו נבעה מתוך רצונו להספיק לעבור את הצומת באור ירוק ובשל מהירותו הגבוהה וחוסר ערנותו מצא עצמו קרוב לרכבה של המבקשת עד כי נאלץ לסטות לנתיב שלימינו. כך, קבע בית-המשפט, הכשיר דבוש ברשלנותו את הקרקע לסטייתו של רומנו, אשר נהג במהירות בלתי סבירה לתנאי הדרך, ברכב שאינו שלו ואשר בו אינו מיומן לנהוג וגרם, כתוצאה מרשלנותו הוא, לפגיעה הקטלנית במנוח.

3.לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הוגשו שלושה ערעורים: המשיבה ערערה על זיכויה של המבקשת ואילו דבוש ורומנו, ערערו מצידם על הרשעתם.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר ונ' אחיטוב) קיבל את ערעורה של המשיבה וכן את ערעורו של דבוש ודחה את הערעור של רומנו. בקבלו את ערעור המשיבה, קבע בית-המשפט כי מסקנתו של בית-משפט קמא, לפיה יש להעדיף את גרסתה השניה של המבקשת, אינה יכולה לעמוד, לנוכח העובדה שעל גרסתה הראשונה חזרה המבקשת מספר פעמים בפני מספר שוטרים בעוד אשר הגירסה השניה נמסרה מפיה שלא בהזדמנות הראשונה ולאחר שהתייעצה עם עמיתה לעבודה. הלכה היא, כך קבע בית-המשפט, שדווקא לגירסה הראשונה, המיידית, יש משקל משמעותי ושינויה מצריך הסבר משכנע. במקרה דנן, טענות המבקשת כי נלחצה נפשית וכי לא הובנה כראוי אינן משכנעות וחסרות כל בסיס ראייתי. לעומת זאת, הגירסה הראשונה, כך ציין בית-המשפט המחוזי, נתמכת בגירסה שמסר דבוש בסמוך לאירוע, באופן ספונטני ומיידי, ומכאן שאין מדובר בעלילה שגיבש לעצמו דבוש להשליך על המבקשת את אחריותו לקרות האירוע. בית-המשפט מצא, איפוא, כי המבקשת התרשלה וכי רשלנותם של האחרים אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנותה לבין הפגיעה הקטלנית במנוח ועל כן, הורה על החזרת הדיון בעניינה של המבקשת לבית-המשפט לתעבורה, לצורך שמיעת הטיעונים לעונש ומתן גזר-הדין.

בית-המשפט לתעבורה גזר על המבקשת 3 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות, 4 חודשי מאסר על תנאי, פסילה בפועל לתקופה של 20 חודשים, פסילה על תנאי לתקופה של 10 חודשים וקנס בסך 2,000 ₪.

4.מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, המופנית כנגד הרשעתה של המבקשת בבית-המשפט המחוזי.

המבקשת טוענת כי לא הייתה כל הצדקה להתערבותו של בית-המשפט המחוזי בקביעותיו של בית-המשפט לתעבורה בשאלות שבעובדה ושבמהימנות, אשר היו מבוססות ומנומקות. עוד טוענת המבקשת, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מעדותו של עד הראייה המרכזי בתיק, אשר סווגה על-ידי בית-המשפט לתעבורה כמהימנה והתיישבה עם גירסתה השניה של המבקשת. עיתוי "שינוי הגרסה", כך טוענת המבקשת, מעיד כל כנות השינוי, שכן רק עם שחזור האירוע נתחוור לה כי לא הובנה כראוי ואילו השפעתו הנטענת של העמית לעבודה על המבקשת לעניין שינוי הגירסה לא הוכחה. המבקשת ממשיכה וטוענת, כי אין מדובר בערעור שני אלא בערעור ראשון ויחיד על הרשעה, וגם מטעם זה יש לתת רשות ערעור.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור וטוענת כי צדק בית-המשפט המחוזי כאשר דחה את גרסתה השניה של המבקשת כבלתי מהימנה והרשיעה על בסיס גרסתה הראשונה, וכי אין בעדותו של עד הראייה כדי לתמוך בגירסה השניה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי העובדה ששתי ערכאות לא פסקו את אותו הדין, אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור.

5.הבקשה שבפני אכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מנסיבותיו של המקרה הספציפי, ועל כן, אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור.

מעבר לדרוש אציין, כי אמנם בדרך-כלל אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אך אין זה כלל בל-יעבור ויתכנו מקרים שבהם תידרש התערבותה של ערכאת הערעור גם בממצאי עובדה, למשל כאשר נפלה טעות גלויה בפסק-הדין של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להערכת העובדות ולהסקת המסקנות שהסיקה מהן. לאחר שעיינתי בהכרעותיהן של הערכאות הקודמות וכן בחומר הראיות שצורף לתגובת המשיבה, אני סבורה כי במקרה הנדון צדק בית-המשפט המחוזי בהתערבותו בפסק-דינו של בית-משפט קמא.

מן הטעמים שפורטו, דין הבקשה להידחות.