רע"פ 6904/09 בנימין בלוך נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 4420/09, כבוד השופטים י' ענבר, י' שפירא ו- נ' בן אור ) מיום 9.6.2009, בו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 5960/08, כבוד השופט ח' לי-רן ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים בגין השתתפות בהתפרעות; החזקת סכין והכשלת שוטר במילוי תפקידו. על פי המתואר בכתב האישום, בעקבות הפיגוע הרצחני בישיבת "מרכז הרב" בירושלים הגיעו ביום 16.3.2008 עשרות אנשים, ובהם המבקש, לאזור הכפר ג'בל מוכבר בירושלים, והחלו לנוע בתהלוכה לעבר הכפר לשם הפרת שלום הציבור והטלת אימה על הציבור. כוחות משטרה שהיו במקום ניסו לחסום את התהלוכה, אולם האנשים, ובהם המבקש, לא נענו לקריאות השוטרים והחלו מתפרעים בכפר. במהלך ההתפרעות אחז המבקש בגדרות שהציבה המשטרה ומשך אותם במטרה לפרוץ את המחסום המשטרתי. כאשר ניסו השוטרים לעצור את המבקש הוא התנגד למעצר וניסה להימלט. באותן נסיבות החזיק המבקש סכין מטבח גדולה בתוך מכנסיו, מאחורי גבו.

ביום 10.9.2008, לאחר תיקון כתב האישום, קבע בית משפט השלום (ת"פ 5960/08, כבוד השופט ח' לי-רן ) כי המבקש ביצע את המיוחס לו בכתב האישום, וזאת על בסיס הודאתו. בית משפט השלום הורה על הכנת תסקיר מבחן לקראת הטיעונים לעונש. מתסקיר שירות המבחן עולה כי המבקש עלה לישראל לבדו מארצות הברית, זמן קצר לפני קרות אירוע העבירה. מאז האירוע המבקש הבין את הפסול שבמעשיו, התחרט עליהם וחל שינוי באישיותו. נראה כי שינה את עמדותיו, והבין את גבולות האסור והמותר. כמו כן, ציין שירות המבחן, כי המבקש חש ששילם מחיר כבד בעבור התנהגותו וההליך המשפטי עצמו מהווה גורם מרתיע כלפיו, על כן הומלץ כי המבקש לא יורשע וכי יוטל עליו צו שירות לתועלת הציבור. ביום 24.3.2009 החליט בית משפט השלום שלא להרשיע את המבקש והטיל עליו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות. בית משפט השלום ציין כי הוא התלבט בשאלת ההרשעה, מכיוון שהמעשים בהם הודה המבקש הם חמורים, אולם מאידך נראה כי המבקש שינה את אורח חייו והפנים את הפסול שבהתנהגותו. בנוסף, קבע בית משפט השלום, כי מדובר בנאשם צעיר, ללא עבר פלילי, אשר אינו בעל קווי אישיות עבריינים, על כן, יתכן והרשעה בפלילים בשלב זה של חייו תפגע בסיכויי תעסוקתו בעתיד.

המשיבה הגישה ערעור כנגד גזר הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 4420/09, כבוד השופטים י' ענבר, י' שפירא ו- נ' בן אור ). המשיבה טענה כי אי הרשעתו של המשיב אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה של בית משפט זה, ואינה מבטאת את נורמת הענישה המקובלת בעבירות שאותם ביצע המבקש. ביום 9.6.2009 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, והחליט להרשיע את המבקש בעבירות שהודה בהן על פי כתב האישום המתוקן. בית המשפט המחוזי ציין כי המעשים שביצע המבקש הם מפליגים בחומרתם, וכי אין מדובר באירוע שהמבקש נקלע אליו באקראי. יתרה מזאת, מציין בית המשפט המחוזי, המבקש התנגד למעצר והחזיק בכליו סכין. אשר על כן, קבע כי כל השיקולים לקולא שפורטו על ידי בית משפט השלום, הינם שיקולים שיש בהם, לכל היותר, להוביל להקלה בעונש, אך אין בכוחם כדי להצדיק הימנעות מהרשעה. בית המשפט המחוזי קבע כי הימנעות מהרשעה במקרה הנדון אינה מבטאת כראוי את השיקול הציבורי של הרתעת הרבים מפני ביצוע מעשים מסוג זה. בנוסף הטיל בית המשפט המחוזי על המבקש 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, המופנית כנגד הרשעתו של המבקש בעבירות שהודה בביצוען.

המבקש טוען כי עניינו מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית ומשפטית מכיוון שרק על ידי מתן רשות ערעור ניתן יהיה להימנע מתוצאה קשה ובלתי צודקת כלפיו. המבקש טוען כי המעשים בוצעו על ידו זמן קצר לאחר עלייתו לישראל, ועל רקע קשיי קליטה, על כן בקשה זו מעלה סוגיה כללית הנוגעת לכל עולה חדש במדינת ישראל. עוד טוען המבקש כי יש להביא בחשבון, כאשר גוזרים את עונשו, את המצב המשפטי בארץ מוצאו. לגופו של עניין טוען המבקש, כי הוא אדם צעיר ונורמטיבי, בוגר מכללה בארצות הברית אשר הצטרף למחאה אותה חשב ללגיטימית, ובמסגרת המחאה גלשו האירועים להתפרעות ללא שליטה. כמו כן, טוען המבקש, כי לא עשה כל שימוש בסכין

והחזיק בה לשם הגנה עצמית בלבד. באשר למצב המשפטי במדינת מוצאו, טוען המבקש, כי החזקת סכין במדינת וושינגטון בארצות הברית מהווה עוון חמור שהעונש המרבי בצידה הוא שנת מאסר, ובדרך כלל לאחר שנת מבחן סוגרים את התיק בגין עבירה מסוג זה. בנוסף טוען המבקש כי פער הענישה האיכותי בין בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה, בייחוד לאור העובדה כי אי הרשעתו משתלבת עם ההלכות של בית משפט זה.

מנגד טוענת המשיבה, כי הבקשה לרשות ערעור אינה מעלה כל סוגיה המצדיקה דיון נוסף בפני בית משפט זה. לגופו של עניין נטען כי חומרת המעשים בגינם הורשע המבקש, על פי הודאתו, היא כזו שאין מתקיימות הנסיבות החריגות בהן מוצדק להימנע מהרשעה. המשיבה טוענת כי כל טענותיו של המבקש מתמקדות בנסיבות הפרטניות של עניינו, וכל טענותיו נשקלו על ידי בית המשפט המחוזי ונדחו. עוד טוענת המשיבה, כי העבירות בהן הורשע המבקש הן קשות וחמורות ואינן מצדיקות הימנעות מהרשעה. יתר על כן, עונשו של המבקש אינו חורג לחומרה, ואולי אף נוטה לקולה ביחס לעבירות החמורות בהן הורשע. אשר על כן, יש לדחות את הבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי אין מקום למתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. במקרה שלפניי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). הלכה זו שרירה וקיימת גם כאשר המבקש לא הורשע בבית משפט השלום, והורשע בבית המשפט המחוזי או כאשר עונשו של המבקש הוחמר בבית המשפט המחוזי (ראו רע"פ 5963/91 שייט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.1992); רע"פ 1429/94 פרנקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.1994); רע"פ 7972/00 אבראמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.11.2000); רע"פ 1975/02 ארליך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2002); רע"פ 889/02 רשתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.8.2002); רע"פ 4561/03 לניאדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2003);

רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2005); רע"פ 4049/05 גבארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.2005); רע"פ 4897/05 שור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2005); רע"פ 5819/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.7.2005); רע"פ 1492/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2007); רע"פ 8731/06

זאהר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 30.4.2007); רע"פ 5669/09 י.א.מ. שירותי אבטחה אחזקה וניקיון 1996 בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.7.2009). על הלכה זו נמתחה ביקורת ראו ליאון שלף ואסף פורת "הלכות בעייתיות במשפט הפלילי – דיון במספר סוגיות שהתעוררו בשנים האחרונות" המשפט ו' 81, 94 (2001))

כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש (ראו 2932/08 מראגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.2008); ע"פ 5928/93 דרס בן ביאדגלי ביאדגלין נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 13.7.1994); רע"פ 9400/08 מועטי נ' מדינת ישראל (20.11.2008)).

בנוסף, "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) " אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006)). בפרשה אחרת ציינתי כי:

"ההלכה שנקבעה הינה, כי מקום שקיים פער ניכר שאינו סביר בין העונש אותו השיתה הערכאה הדיונית ובין זה שהשיתה ערכאת הערעור, יתכן, ויש בעצם קיומו של פער זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. יחד עם זאת, אין זו תוצאה הכרחית או מיידית של קיומו של פער. הבחינה האם מוצדק מתן רשות ערעור תלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה ... אין מדובר במבחן "טכני חשבונאי" גרידא אלא בשאלה מהותית הנגזרת מהעיקרון לפיו ראוי שהעונש שקובעת ערכאת הערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שקבעה הערכאה הדיונית. כך למשל, מקום בו העונש שהשיתה הערכאה הדיונית שגוי על פניו ואינו יכול לעמוד, אין הוא גם יכול לשמש, כשלעצמו, אמת מידה, חשבונאית או אחרת, לעניין בחינת ההצדקה ליתן רשות ערעור" (רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.2.2009))

בנסיבות העניין שלפניי הפער שבין העונשים אינו לוקה בחוסר סבירות מהותי, אלא ההימנעות מהרשעה, בבית משפט השלום, היא אשר סוטה מהשורה, ולכן אין מקום להתערבותו של בית משפט זה. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. ההלכה שנקבע בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337 (1997), מורה לנו כי יש לבחון שני פרמטרים עיקריים לעניין ההחלטה שלא להרשיע נאשם בעבירות שנקבע כי ביצע. האחד הוא סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה והאם יש בנסיבות אלו אפשרות לוותר על ההרשעה מבלי שהדבר יפגע באופן חמור באינטרס הציבורי בהרשעה. השני הוא נסיבותיו האישיות של המבקש והפגיעה הצפויה לו והאם הנזק הצפוי להיגרם לו עקב ההרשעה הינו כזה הפוגע בסיכויי שיקומו וחורג מן הראוי בנסיבות העניין. בעניין זה קבע בית המשפט:

"נקבע, כי להימנעות מהרשעה זיקה הדוקה לשיקומו של נאשם, ברם, עניין זה מבלי להפחית מערכו, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, שענינם בִּפְרט בטיב המעשים שבוצעו ובמידת החומרה הטבועה בהם, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו. כאמור, הכלל הוא כי משהוכחה האשמה יש להשית אחריות בפלילים, ונסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה. הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב. תועלת ציבורית זו אין כוונתה, אך מובן הוא, לנטייה אחר דעת הקהל או המיית לבו. היא נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השוויון והוודאות ... בפרשת כתב הוסיף

השופט ש' לוין ומנה מספר קווים מנחים במענה לשאלה אם להימנע מהרשעתו של נאשם לצורך הבטחת שיקומו ובהם, בין היתר, השאלה אם לחובתו עבר מכביד ואם קיים סיכון כי יחזור ויחטא בפלילים; הנסיבות בהן ביצע את מעשה העבירה; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; יחסו של הנאשם לעבירה ומידת נכונותו להכיר בפסול שבמעשיו; והשפעותיה של ההרשעה על הנאשם" (ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון (טרם פורסם, 23.7.2009)).

לא ניתן לומר כי המקרה הנדון מצדיק הימנעות מהרשעה. האינטרס האישי של המבקש נסוג מפני האינטרס הציבורי במקרה הנוכחי. המעשים בהם הודה המבקש הם חמורים ביותר, ומבטאים זלזול בשלטון החוק ובנציגיו, ומעבר לכך אף זלזול והתרסה כנגד שלום הציבור, וכל זאת תוך כדי החזקת סכין, אשר בלהט היצירים הייתה יכולה בקלות להפוך לנשק קטלני. המבקש הוא אשר יצר את המצב המסוכן מתוך בחירה מודעת בהצטרפותו לקהל האנשים שעשה את דרכו לכפר על מנת לפגוע בתושביו החפים מכל פשע, וזאת רק מכיוון שבכפר זה התגורר מפגע רצחני.

אחר קריאת דברים אלו יש לשוב ולהזכיר כי הדעת אינה סובלת מעשי ענישה קיבוציים, בהם המון אנשים לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה בחפים מכל מפשע ולמען מעשי נקם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות המוסריות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה קולקטיבית. לא בידי החוק ונציגיו (ראו בג"ץ 2722/92 אלערמין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה , פ"ד מו(3) 693, 705-706 (1992); בג"ץ 6288/03 סעאדה נ' אלוף פיקוד העורף , פ"ד נח(2) 289, 294 (2003)), ובטח לא בידי מי שלוקח את החוק לידיו. מעשים אלו גם אינם עולים בקנה אחד ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במקורות היהודיים מוזכר לא אחת גינוי לענישה קולקטיבית, על ידי הלוקחים את החוק לידיהם. דוגמא לכך ניתן ללמוד מסיפור "מעשה דינה" המסופר בספר בראשית. הכתוב מספר על אינוסה של דינה, בת יעקב, על ידי שכם בן חמור. בזעמם של אחי דינה, שמעון ולוי, הם יוצאים למסע נקם, הכולל לא רק את משפחתו של האנס, אלא את כל הזכרים בעיר שכם, שם גרה משפחתו (בראשית, לד). את הגינוי המוסרי למעשה הנקם הקולקטיבי, אנו למדים מקללתו של יעקב את שני בניו, שמעון ולוי, באומרו:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית, מט, ה-ז. ראו גם אלן דרשוביץ "על האונס ועל העונש – מעשה שכם" פרשת השבוע 100 (תשס"ג)).

מה היה חטאם של בני אותו הכפר, שהמבקש ואנשים נוספים ניסו לפגוע בהם? כל "חטאם" היה שגרו בקרבתו של מפגע נתעב.

בית משפט זה עמד בעבר על כך שהתפרעות על רקע לאומני, מכל כיוון שהוא צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. אלימות שכזו מכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית:

"התפרעויות של המונים בכלל, ועל רקע לאומני בפרט, צריכות לזכות בתגובה עונשית קשה וכואבת, ויהיה מוצאם של המתפרעים אשר יהיה. כך נוהגת מדינת חוק. כך זכאים לצפות כל הבאים בשעריו של בית המשפט" (ע"פ 2285/05 מדינת ישראל נ' חמד (לא פורסם, 5.12.2005). ראו גם ע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' סיטרין (טרם פורסם, 11.6.2008)).

אשר על כן, נראה כי העונש שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי נוטה לקולה ולא לחומרה, וזאת לאור הנסיבות האישיות של המבקש. על כן, איני רואה כל סיבה להימנעות מהרשעתו בעבירות בהן הודה. "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל" (ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683 (1996)), ואין כל הצדקה לסטות מכלל זה בענייננו. המשקל שיש ליתן לשיקולים לקולה הוא פחות במקרה הנדון, שכן, כף המאזניים שמנגד כבדה היא ומחייבת את הרשעתו של המבקש, לאור חומרת העבירות ונסיבות ביצוען.

בשולי הדברים יוער כי, המבקש טען שיש מקום להקלה בעונשו מכיוון שעלה לארץ זמן קצר לפני קרות אירוע העבירה, ובנוסף הפנה למצב המשפטי במדינת מוצאו – וושינגטון, ארצות הברית – לעניין העבירות שביצע, ובייחוד העבירה של החזקת סכין. טיעון זה אינו מקובל עלי. המבקש מתוך בחירה עלה למדינת ישראל, ועל כך יש לברך אותו ולחזק את ידיו, אולם לצד קבלת האזרחות הישראלית והזכויות שבה, על המבקש חלים מהיום הראשון גם חובותיו כאזרח מדינת ישראל, ובראש ובראשונה החובה הבסיסית להיות אזרח שומר חוק. העובדה כי המבקש עלה לישראל זמן קצר לפני קרות אירוע העבירה, אינה מהווה בהכרח שיקול לקולה, וזאת מפני שהמבקש, שהדיו על תעודת העולה שלו עדיין לא יבשה, כבר מזלזל באופן בוטה בשלטון החוק ונציגיו במדינתו החדשה באירוע שנסיבותיו קשות ביותר. יתר על כן, אף החוק במדינת מוצאו אינו מקל עם אדם אשר מחזיק סכין שלא כדין, ובטח שאינו קובע כלל של הימנעות מהרשעה (ראו Rev.

Code

Wash.

(ARCW) § 9.41.270 (2009); Rev. Code Wash.

(ARCW) § 9.92.020 (2009) ), וכמובן שיש לזכור כי מעבר להחזקת סכין שלא כדין ביצע המבקש מעשים של השתתפות בהתפרעות והכשלת שוטר במילוי תפקידו. אך מעבר לכך, המבקש הגיע ממדינה בעלת מסורת דמוקרטית ארוכה ומושרשת, המכבדת את שלטון החוק ונציגיו, ואיני יכול לקבל את הטענה כי סבר שמעשיו לגיטימיים.

כולי תקווה כי המבקש הפנים את הפסול שבמעשיו, כפי שציין שירות המבחן, והוא יפתח דף חדש במדינת ישראל כאזרח שומר חוק, המבטא את דעותיו בצורה דמוקרטית ולגיטימית. אני בטוח כי אם ימשיך בחייו כאזרח נורמטיבי העושה למען העם והמדינה בדרכים חוקיות, תקהה הרשעתו זו אל מול התנהגותו העתידית.

לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.