רע"פ 3642/06 מרדכי כהנים נ. מדינת ישראל

1.המבקש עבד כנהג וכאיש שליחויות במשרד עורכי-דין, ובמסגרת תפקידו נהג למשוך מהבנק כספים עבור המשרד, על פי אישורים בכתב שמסר לידיו מעסיקו. פעם אחר פעם – ובסך הכל 80 פעמים – זייף המבקש אישור מעין זה, ואת הכסף שקיבל ללא ידיעת המעסיק שלשל לכיסו. כך עלה בידו לגנוב מן המשרד, בטרם נתפס, סכום של כ-581 אלף ש"ח.

2.בגין מעשיו אלה הועמד המבקש לדין לפני בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, ובעקבות הודאתו בעובדותיו של כתב-אישום מתוקן, הורשע בעבירות של גניבה בידי עובד (לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (סעיף 415 לחוק) וזיוף בנסיבות מחמירות (סעיף 418 לחוק). לנוכח נסיבותיה של הפרשה, העובדה כי מקצת הכסף שנגנב הוחזר, עברו הנקי של המבקש, ומכתב ממעסיקו שמחל לו על מעשיו, גזר בית-משפט השלום למבקש ששה חודשי מאסר – שנקבע כי ירוצו בעבודות שירות, וכן 18 חודשי מאסר על-תנאי, וקנס בסך 10,000 ש"ח.

3.המשיבה ערערה על קולת העונש לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, וזה נעתר לערעור. "לא ברור לנו כיצד ענישה של 6 חודשים בעבודות שירות יכולה לתת ביטוי, ולו לחלק מן הגורמים המחמירים בתיק זה" – קבע בית-משפט קמא (סגן-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר). עם הנסיבות המחמירות מנתה ערכאת הערעור את מספרם הרב של המעשים שבוצעו, את הסכום הניכר ששלשל המבקש לכיסו – שכן את מרבית הכספים שגנב לא השיב מעולם, ואת העובדה כי בשורש המעשים מצויה פגיעה קשה ביחסי האמון שבין עובד למעבידו. בתוך כך, לא ראה בית-המשפט המחוזי להפריז בחשיבותו של מכתב המחילה, הואיל והמעסיק אינו צד להליך הפלילי. לסופה של בחינה – ותוך שהוא מדגיש כי אינו ממצה את הדין עם המבקש – החמיר בית-המשפט המחוזי בעונשו של המבקש במידה ניכרת, והעמידו על 30 חודשי מאסר בפועל. יתר מרכיביו של גזר-הדין נותרו בעינם.

4.כעת עותר המבקש כי יינתן לו לערער בשנית על גזר-הדין בענינו. לטענתו, די בפער הניכר בין העונשים שגזרו עליו ערכאות קמא, כדי להקים עילה למתן רשות לערער. מהו העונש שנגזר לו בערכאת הערעור, מקשה המבקש, אם לא מיצוי הדין עמו? ועוד בפיו טענות בדבר נסיבותיה המקלות, לגרסתו, של הפרשה אשר חייבו גזירתו של עונש קל במידה ניכרת.

5.עיינתי בבקשה ובאסמכתאות שצורפו לה – ובעיקר ברע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.05), עליו משליך המבקש את יהבו – ומסקנתי היא כי יש לדחותה על הסף. "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" – כתבה השופט א' פרוקצ'יה ברע"פ 5060/04 הנ"ל ( שם , בפסקה הששית לפסק-הדין). אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת ( שם , בפסקה העשירית). כשלעצמי, אטעים כי אין עסקינן בסוגיה חשבונאית או במכפלה מספרית כזו או אחרת, כי אם בעקרון לפיו מן הראוי הוא כי העונש השני לא יחרוג באורח מופרז מזה שקדם לו, וזאת מטעמי הוגנות כלפי המערער. אלא שעקרון זה אינו עומד לבדו. יש לאזנו מול עקרונות אחרים שבבסיס הענישה הפלילית, שיסוד מוסד בה הוא כי תהלום את המעשים בגינם היא מוטלת. ברור הדבר, כי עקרון אחרון זה אינו מוגשם שעה שהעונש שנגזר בערכאה הדיונית, על-פניו אינו יכול לעמוד.

במקרה דנן, לא הפער שבין העונשים אינו סביר, כי אם העונש שנגזר למבקש מלכתחילה בבית-משפט השלום. עונש זה אינו הולם את חומרתם של המעשים שבביצועם הורשע, ובדין קבע בית-המשפט המחוזי כי אין בו משום שקלול ראוי של מכלול נסיבותיה של הפרשה. ועוד יודגש, כי אלמלא ראתה ערכאת הערעור שלא למצות את הדין עם המבקש, היה העונש הראוי על מעשיו כבד אף יותר, ואף בשל כך אין הפער בין העונשים שנגזרו כה עמוק.

6.בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יצאה שגגה מלפני בית-המשפט המחוזי, ומטעם זה אני דוחה את הבקשה. עמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר. המבקש יתייצב לשאת בעונשו כפי שנקבע בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 24.4.06.