פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
5721/07
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
המבקש:
ז'ק פרץ
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום
30.5.07, בתיקים ע"פ 70405/04 וע"פ 71631/06, שניתן בפני כבוד השופטים:
ז' כספי, א' שהם, י' שיצר
בשם המבקש:
עו"ד שמעון טננבלט
החלטה
1.
המבקש היה מנהלן של שתי חברות אשר עסקו בייצור ובשיווק נעליים בתל-אביב. בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו ( כבוד השופט ג' נויטל ) הרשיעו, יחד עם שתי החברות, על-פי הודאתם, בעבירות של אי-הגשת דין וחשבון, לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה, ולמבקש נגזרו שמונה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 1,000 ש"ח (להלן: "ההליך הראשון").
בהליך נפרד, שעסק בעבירות מיסים נוספות אשר בוצעו אותה עת כנגד חוק מס ערך מוסף, הרשיע בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו ( כבוד השופט מ' פלד ) (להלן: "ההליך השני") את המבקש, בשורה של עבירות לפי סעיפים 117(א)(6), 117(א)(3), 117(4)(14) ו-117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. עובר לגזירת-דינו, הסיר המבקש חלק נכבד ממחדליו, ועובדה זו שימשה את בית-המשפט כנסיבה לקולא עת נגזרו לו שמונה חודשי מאסר, עשרה חודשים נוספים על-תנאי וקנס בסך 5,000 ש"ח.
2.
המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי ערעור המופנה נגד גזר-הדין בהליך השני, ואילו המשיבה ערערה כנגד קולת העונשים שנגזרו לו ב שני ההליכים . שלושת הערעורים הללו אוחדו ונדונו יחדיו. המבקש טען כי יש להקל בעונשו ולאפשר לו, נוכח מצבו האישי והמשפחתי הקשה, ונוכח חרטתו והמאמצים שעשה לשיקום חייו, לשאת בעונש המאסר שנגזר בהליך השני בדרך של עבודות שירות. המשיבה, מנגד, טענה כי יש להחמיר בעונש נוכח חומרת המעשים והיקפם. בית-המשפט המחוזי קיבל טענה זו של המשיבה, וקבע כי המבקש ייאסר ל-15 חודשי מאסר, וישלם קנס בסך 10,000 ש"ח, בעוד שרכיבי המאסר המותנה בשני ההליכים נותרו על כנם.
3.
עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער. לטענתו, לא נימק בית-המשפט המחוזי את החלטתו כפי שחייב היה לעשות. עוד נטען, כי העונש נוטה לחומרה ואינו מתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, וכי בהחמרתו יש משום סטייה המצדיקה בחינה מחודשת בפני ערכאת ערעור שנייה. לבסוף, נטען כי העונש אינו מידתי, וכראיה לכך הצביע המבקש על העונש שנגזר בת"פ (מחוזי י-ם) 3101/02 מדינת ישראל נ' לובלין (לא פורסם, 24.1.05) ואשר הנו קל מהעונש שהושת עליו.
4.
דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מגלה עילה למתן רשות לערער. ההלכה הנוהגת היא, כי חומרת העונש לבדה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646), ועילה זו לא קמה גם מקום שערכאת הערעור החמירה בעונש (השוו רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל , לא פורסם, 9.5.06).
גם בטענה כי פסק-הדין אינו מנומק, לא מצאתי ממש, שהרי בית-המשפט המחוזי קבע:
"אפילו נלקחו בחשבון הודיותיהם של המעורבים ... ואפילו ניתן ביטוי הולם למצבו האישי הקשה, איננו סבורים כי העונש הכולל הראוי לו בגין שני העניינים יחדיו, הוא העונש שהוטל על ידי כל אחד משני השופטים של בית-משפט קמא.
גזר-דינו של כב' השופט פלד [ ההליך השני ] נוטה לקולא. צודקת המדינה כאשר היא טוענת כי בעבירות מן הסוג הזה, צריך להחמיר יותר בעונש המאסר בפועל הראוי. גזר-דינו של כב' השופט נויטל [ההליך הראשון ] חורג באופן קיצוני מן הראוי באותן נסיבות.
...
איננו סבורים כי בהיבט הכולל של העונש הראוי במסגרת שני העניינים הנדונים בפנינו עתה, אפשר להימנע ממאסר בפועל ממש.
...
העונש הראוי בשני המשפטים יחדיו, בעינינו, צריך שיהא מאסר בפועל ממש גם בתיק שבו לא הוטל כזה" (עמוד 4 לפסק-הדין).
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, א'
באב
התשס"ז (16.07.07).
ש ו פ ט