רע"פ 10209/07 יעקב טייגמן נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, אשר שימש במשך תקופה ארוכה כחשב בחברת "עתידים מדיגרופ בע"מ", ניצל את מעמדו זה כדי לשלוח יד בכספי החברה. במשך כשנה וחצי החתים המבקש את בעל החברה על טפסי העברות בנקאיים ועל שיקים ריקים, והשתמש באלה כדי להפקיד כספים בחשבונותיו. פעם אחת אף הגדיל לעשות כאשר זייף את חתימת הבעלים על-גבי טופס העברה.

המבקש הודה בעובדותיו של כתב-אישום מתוקן שהוגש נגדו, בו יוחסו לו 22 מעשים של גניבה בידי עובד, מרמה והפרת אמונים, עבירות לפי סעיפים 391 ו-425 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן זיוף ושימוש במסמך מזויף, עבירות לפי סעיפים 418 ו-420 לאותו חוק. במסגרת גזר-הדין קבע בית-משפט השלום, כי נוכח היות המבקש פושט רגל שנכסיו מצויים בהליכי כינוס, לא עלה בידו להחזיר את אשר גנב, אולם הוא לא התחמק מהחוב ועמל להשבתו. נוכח כל אלה דן בית-משפט השלום את המבקש לתשעה חודשי מאסר ושנה מאסר על-תנאי.

2.

המשיבה, אשר לא השלימה עם תוצאה זו, ערערה לפני בית-המשפט המחוזי על קולת העונש. נטען, כי נוכח אופיין של העבירות היה מקום להחמיר עם המבקש. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור, והעמיד את תקופת המאסר בפועל בה ישא המבקש על 32 חודשי מאסר.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער. לטענתו, לא היה מקום לשנות מהעונש אותו גזר בית-משפט השלום, הואיל וזה איזן נכונה בין השיקולים השונים הצריכים לעניין. עוד נטען, כי נוכח הפער בעונשים שנגזרו בידי ערכאות קמא, ראוי ללבן את עניינו של המבקש בשלישית.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה למתן רשות לערער, אלא במקרים יוצאי-דופן ( רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003) ). אף קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, אלא בנסיבות חריגות, קיומו של ערעור שני (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.05); רע"פ 3642/06

כהנים נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 9.5.06)). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על אותם חריגים. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי במשך תקופה ארוכה רימה המבקש והונה חברה בה עבד ואשר הפקידה בידיו את ענייניה הכספיים. אכן, המבקש נעדר עבר פלילי קודם, אולם ריבוי העבירות והזמן הרב שהן נמשכו, מעיב על כך. מכאן דעתי, כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אין להצביע על שגגה כלשהי, וגם מטעם זה דין הבקשה להדחות.