רע"פ 5060/04 דוד הגואל נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב אשר הרשיע את המבקש וגזר עליו עונש מאסר של 30 חודשי מאסר ועונשים נוספים בגין עבירות מס.

2.המבקש הורשע על פי הודאתו בבית משפט השלום בכך שהעלים מרשויות המס הכנסות בשיעור של כ-727,000 ₪,לא הודיע לפקיד השומה על עסקיו, לא ניהל פנקסי חשבונות, לא הגיש דוחות מס כנדרש על פי החוק, ובדוחות שהגיש כלל פרטים כוזבים. הוא הורשע במספר עבירות מרמה, עורמה, ותחבולה, בהשמטת הכנסה, ומסירת תרשומות כוזבות.

בבית משפט השלום נדון המבקש ל-7 חודשי מאסר בפועל, עונש מאסר על תנאי, וקנס כספי בשיעור 10,000 ₪.

3.המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי על קולת גזר הדין, וערעורה נתקבל באופן שעל המבקש נגזרו 30 חודשי מאסר וקנס של 50,000 ₪ במקום העונש המקורי שהוטל עליו, ושאר חלקי גזר הדין נותרו בעינם.

4.עיקרה של בקשת רשות הערעור נסב על הפער הבולט בין העונש שנגזר על המבקש בידי הערכאה הדיונית, לבין העונש שהוטל עליו בערעור בבית המשפט המחוזי. טוען בא כוח המבקש, ראשית, כי פער זה מהווה, כשלעצמו, עילה למתן רשות ערעור ומצדיק התערבות הערכאה השלישית בהיקף העונש הראוי. שנית, הוא טוען כי העונש שנגזר בידי ערכאת הערעור חורג באורח משמעותי מרף הענישה המקובל לסוג זה של עבירות, ואין מקום, בנסיבות הענין, להחמרה שנעשתה עם מרשו שהיא חריגה בנסיבות הענין.

5.בא כוח המדינה טוען, ראשית, כי אין עילה למתן רשות ערעור, שכן לא מתקיימים בנסיבות הענין המבחנים הנוהגים לענין התערבות ערכאה שלישית בפסיקת שתי הערכאות הקודמות, ולא נגרם עיוות דין למבקש במקרה זה. שנית, הוא תומך טיעונו בפסיקה ממנה הוא מבקש ללמוד כי הענישה שהוטלה על המבקש אינה חורגת מרף הענישה המקובל וממגמת ההחמרה המסתמנת בהלכה הפסוקה באשר לעבירות צווארון לבן.

6.שאלה ראשונה שיש להיזקק לה היא – האם עצם קיומו של פער בולט בענישה בין הערכאה דיונית לערכאת הערעור עשוי, כשלעצמו, להוות עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. יחד עם זאת, בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, ובכללן מקרים בהם הפער בענישה הינו חריג, עשויה להימצא הצדקה לבחינה נוספת של היקף הענישה הראויה בידי ערכאה שלישית. גישה זו הסתמנה בפסיקה קודמת של בית משפט זה (למשל בבר"ע 143/86 מדינא נ' מדינת ישראל;

רע"א 556/89 דיב נ' מדינת ישראל, פד"י לט(4) 83).

יש להעיר, כי ההצדקה למתן רשות ערעור נוכח קיומו של פער משמעותי בגזרי הדין של הערכאות הקודמות, אינה תלויה בהכרח בשאלה האם העונש שגזרה ערכאת הערעור הינו הולם לגופו, אילו נגזר במקורו על ידי הערכאה הדיונית. מוקד הבחינה בהקשר שלפנינו טמון בפער הענישה בין העונשים שנגזרו בשתי הערכאות הקודמות, ולאו דוקא בהלימותו של העונש שראוי היה לגזור על הנאשם מלכתחילה.

7.בנסיבות הענין, ונוכח פער הענישה בין הערכאות במקרה זה, באנו לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל, ונדון בה כבערעור לגופו.

8.לגופם של דברים, אנו סבורים כי פער הענישה, המתקרב לפי 5, בין העונש שנגזר על המבקש בידי הערכאה הדיונית לזה שהוטל עליו בידי ערכאת הערעור, מצדיק במקרה זה את התערבותנו.

9.העבירות בהן הורשע המבקש על פי הודאתו הן עבירות מס רציניות וכבדות משקל ביותר. הסכומים אותם העלים מרשויות המס ופעולות המרמה שעשה לצורך העלמה זו מעמידים את מעשיו ברף חומרה גבוה. גם העובדה כי טרם שילם דבר על חשבון חובותיו הכבדים לרשויות המס אומרת דרשני מבחינת נכונותו לחזור בתשובה ולהמתיק את הנזקים שגרם לקופת הציבור ולאינטרס הציבור.

10.צדק רב יש בגישתו של בית המשפט המחוזי לפיה ראוי לבטא בענישה מחמירה את הנזק הכבד הנגרם לציבור ממבצעי עבירות כלכליות, הפוגעות באינטרסים יסודיים של החברה והמדינה. עבירות הצוארון הלבן פוגעות לא רק בקופה הציבורית אלא גם בערכים של שוויון בין בני האדם, הנדרשים לשאת באורח שווה וצודק בנטל החובות והצרכים שמדינה נדרשת לספק לאזרחיה (על"ע 3467/00 ועד מחוזי נ' מיכאל צלטנר, פד"י נו(2) 895; ע"פ 10335/03 10310/03 מדינת ישראל נ' ד. גולן ואחרים) . חומרתן של העבירות הכלכליות ותוצאתן הקשה על הכלכלה ועל מירקם החיים החברתיים במדינה מצדיקות, אכן, ענישה קשה שתחדיר מסר שיפוטי ברור כי אין עוד להקל ראש עם עברייני מס. יחד עם זאת, גם במסגרת מדיניות החמרה כאמור, נדרש בענישה האינדיבידואלית לאזן בין שיקולי הכלל לשיקולי הפרט, ולקבוע את הענישה הראויה על יסוד נקודת איזון זו. במסגרת שיקולי הפרט כאמור, ראוי כי ערכאת הערעור, גם מקום שהיא רואה להחמיר בעונש, תייחס משקל להיקף הענישה שנגזרה על הנאשם בערכאה הדיונית ותראה בו גורם שיש להתחשב בו בין שאר שיקולי הענישה, כדי שישמר יחס נאות בין מידות הענישה שנגזרו בשתי הערכאות. כלל זה נובע ממושכלות ראשונים לפיהם ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם נאשם, ביחסה משמעות יחסית לציפייתו הטבעית כי לאחר שנענש ראשונה בידי הערכאה הדיונית לא יחול מהפך קיצוני מדי בסנקציה המוטלת עליו, ויישמר איזון כלשהו בין העונשים המוטלים עליו בערכאות השונות. ציפייה זו של נאשם ראויה להתחשבות במסגרת מכלול שיקולי הענישה הנשקלים, כאמור.

11.העבירות בהן הורשע המבקש הן עבירות כלכליות חמורות הראויות לעונש מחמיר. בנסיבות אלה, אפשר וראוי היה מלכתחילה להטיל עליו עונש כדוגמת זה שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי. אולם, משבית משפט השלום ראה לגזור עליו 7 חודשי מאסר, גזר הדין בערעור, העומד על 30 חודשי מאסר, חורג מהאיזון הראוי בין העונשים. הפער האמור בעונשים מצדיק, לדעתנו, הפחתה מסוימת בעונש המאסר שהוטל, חרף מגמת ההחמרה בענישה בעבירות מס, שהיא מוצדקת לגופה.

12.לאור האמור, אנו מחליטים לקבל את הערעור ולהפחית 6 חודשים מעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער, ולהעמידו על 24 חודשים.

שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.