רע"פ 2945/10 אהרון איסקוב נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע, על פי הודאתו , בעבירות של החזקת סכין שלא כדין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיפים 186(א) ו-275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. זאת, לאחר שנמצא מחזיק סכין בתוך גרבו, ובעת שעוכב על-ידי שוטר, השליך את הסכין במטרה למנוע את גילויה. בעקבות הרשעתו, ונוכח העובדה שלמבקש אין עבר פלילי, גזר לו בית-המשפט שלושה חודשי מאסר על-תנאי, והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מעבירה.

2.

על גזר-דין ערערה המשיבה לפני בית-המשפט המחוזי, שם טענה כי מדובר בחריגה לקולא מרמת הענישה הנוהגת. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור, והוסיף לעונשו של המבקש חודשיים מאסר על דרך של עבודות שירות. חרף ניסיונות רבים להביא להתייצבות המבקש בפני הממונה על עבודות השירות, הוא התמיד בהתחמקותו ממפגש זה, וגם לדיונים בבית-המשפט לא טרח להופיע. את היעדרותו תירץ בשלל טעמים, והגדיל לעשות כאשר לאחד הדיונים שלח את אמו שמסרה כי בנה לא יוכל להופיע מאחר ו"נפל ונחבל". בעקבות כך קבע בית המשפט כי "עם כל ההבנה למצבו הקשה של המשיב, הרי שניתנה לו הזדמנות לאחר הזדמנות להתייצב לבדיקת התאמתו לעבודות שירות. המבקש לא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו, וביטא במעשיו ובהתנהגותו, מתחילת הדיון בערעור, זלזול בוטה בהחלטות בית-המשפט ובפסק הדין שניתן" (עמ' 13 להחלטה). לפיכך, נקבע כי המבקש ישא במאסר מאחורי סורג ובריח.

3.

המבקש עותר ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, הואיל והוא סבור כי נפלה שגגה בהחלטה להתערב בגזר-הדין; להיעדרויותיו הרבות ניתנו הסברים מספקים; והמבקש לא היה מיוצג בהליכים שלאחר גזר-הדין. לפיכך, בראייתו יש לבטל את עונש המאסר, או למצער לאפשר לו לשאת בו בדרך של עבודות שירות.

4.

כידוע, קיומו של ערעור שני נועד ללבן שאלות משפטיות או סוגיות בעלות עניין ציבורי החורגות מעניינו של המבקש ( ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 130 (1982)). הבקשה שבפני אינה נמנית עם אלה, באשר מטרתה לשוב ולבחון בשלישית את עונשו של המבקש. יתר על כן, קיומו של פער בענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור, אינו מקים, למעט מקרים חריגים, עילה למתן רשות לערער (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.05.07)). אף לגופם של דברים לא מצאתי ממש בטענות המבקש. החזקת הסכין על ידו וניסיונו למנוע את גילוייה, מעידים על כך שהיה מודע לפסול שבמעשיו, וכי החזקת הסכין לא נועדה למטרה כשרה. בית המשפט המחוזי נהג במבקש באורך רוח ובאיפוק רב, אולם הוא גמל לו בזלזול בהחלטותיו, ועל כן לא נותר אלא להורות על מאסרו.

אי לכך הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.