רע"פ 383/09 מיכאל קריביצקי נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בפתח-תקווה שהרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בתקיפת אשתו וגרימת נזק לרכוש במזיד, חייב אותו לחתום על התחייבות להימנע מעבירה של איומים או אלימות במשפחה, ונמנע מלהפעיל מאסר על תנאי שעמד נגדו. בית המשפט נימק החלטה זו בכך שבני הזוג התגרשו ושהעונש המותנה אותו נתבקש להפעיל אינו סביר ובלתי מידתי.

בעקבות ערעור שהגישה המשיבה החליט בית המשפט המחוזי לגזור למבקש 6 חודשי מאסר, 6 חודשים מאסר על תנאי, וכן הופעל, בחופף, המאסר המותנה בן 10 החודשים שעמד נגדו.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען, כי לא יהא זה נכון לכלוא אותו הואיל והוא מודע לבעיית האלימות בה הוא לוקה, ופועל כדי לשנות את אורחותיו. עוד נטען, כי הסיבה בגינה נבצר ממנו להשתלב במסגרת טיפולית, אינה היעדר מוטיבציה או נכונות אלא חוסר אפשרות לשלב טיפול מסוג זה עם עבודתו כנהג משאית. לגישת המבקש, כניסתו לכלא תסכל את סיכויי שיקומו ותפגע בפרנסתו.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה. ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני, למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)), והדבר נכון גם במקרים בהם קיימים פערי ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 24.2.2005)) . עניינו של המבקש אינו מצדיק חריגה מהלכה זו. אדרבא, המבקש ביצע את העבירות בהן הורשע הפעם חרף קיומו של מאסר על תנאי, ואם תוסיף לכך את העובדה כי לחובתו הרשעות קודמות בעבירות אלימות, שוב אין ספק כי העונש שהושת עליו הנו מאוזן וראוי.

לפיכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.