רע"פ 429/09 בסאם חסין נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל - אביב - יפו (תיק פ' 5949/07) בגין 53 עבירות של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ; 44 עבירות של התפרצות לדירה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין ;

39 עבירות של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין ;

10 עבירות של כניסה לדירה, לפי סעיף 406(א) לחוק העונשין ; 2 עבירות של ניסיון גניבה, לפי סעיף 25+384 לחוק העונשין ; 2 עבירות של התפרצות לבניין שאינו בית מגורים, לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין ; 2 עבירות של ניסיון התפרצות לדירה, לפי סעיפים 406(ב)+25 לחוק העונשין ; עבירה של החזקת כלי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין ; עבירה של התפרצות, לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין ;

ועבירה של הסגת גבול, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, המורכב משישים אישומים נפרדים, במועדים שונים בין השנים 2007-2006 נהג המבקש להתפרץ לדירות במרכז תל אביב ולגנוב חפצי ערך

שונים, כגון מחשבים ניידים, מכשירי טלוויזיה, מסכי מחשב ומוצרי חשמל שונים. לאחר ביצוע ההתפרצויות, נהג המבקש להחביא חלק מן הפריטים הגנובים במקומות מסתור, ולהעבירם לאחר מכן באמצעות מוניות למחסום קלנדיה. בהמשך, נהג המבקש למכור את הפריטים לחנויות תמורת 1,000 ש"ח בממוצע לפריט.

ביום 6.5.2008 הרשיע בית המשפט (כבוד השופטת ח' כוחן ) את המבקש, על פי הודאתו, ב-60 אישומים בעבירות של התפרצות לדירה, כניסה לדירה, היזק לרכוש במזיד, החזקת כלי פריצה, הסגת גבול וגניבה. ביום 2.7.2008 גזר בית המשפט את דינו כדלקמן: 5 שנות מאסר בפועל ; 12 חודשים מאסר על תנאי, לתקופה של 3 שנים ; קנס בסך 5,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו ;

פיצוי למתלוננים בסך 60,000 ש"ח, כאשר מחצית הסכום תשולם בתוך 3 חודשים ממועד גזר הדין, ומחציתו תשולם לאחר שחרורו של המבקש מהכלא.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70676/08). ערעורה הופנה כנגד קולת העונש. ביום 30.11.2008 קיבל בית המשפט (כבוד סגניות הנשיא ד' ברלינר ו- ב' אופיר-תום , וכבוד סגן הנשיא ז' המר ) את הערעור, בקבעו כי אין התאמה בין העונש שהוטל על המבקש בבית משפט השלום לבין מספר העבירות שביצע. בית המשפט החמיר בעונשו של המבקש, והעמידו על שמונה שנות מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם. בית המשפט ציין, כי עונש זה הוטל בהתחשב בהיותו ערכאת ערעור, שאינה נוהגת למצות את הדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

המבקש טוען לקיומו של פער ענישה חריג, המצדיק, לפי הטענה, מתן רשות ערעור על חומרת העונש בפני בית משפט זה. טענתו זו נסמכת על פסקי דין שיצאו מלפני בית משפט זה: רע"פ 6163/07 חדורה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.5.2008) (להלן: עניין חדורה ), ורע"פ 5060/04 דוד הגואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.2.2005) (להלן: עניין הגואל ). עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, מיצה עם המבקש את הדין, בניגוד לכלל הנוהג. עוד מפרט

המבקש כשיקולים לקולת עונשו, את העובדה כי סייע בהודאותיו ובשחזוריו לפענוח עשרות מקרי התפרצות שביצע, את העובדה כי הודה וחסך בכך זמן שיפוטי, וכן את העובדה כי גייס סכומי כסף גדולים על מנת לפצות את המתלוננים. כן נטען, כי נסיבותיו האישיות, גילו הצעיר, עברו הנקי וטעויות עובדתיות של ערכאת הערעור מצדיקים אף הם מתן רשות ערעור על חומרת העונש בפני בית משפט זה.

המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור. לדידה, חומרת העונש אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. לטענתה, השיקולים שמעלה המבקש לקולת עונשו הובאו בפני בית המשפט המחוזי, ונלקחו בחשבון על ידו. אף פער הענישה, לטענת המבקשת, אינו כזה המצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי הולם את נסיבות המקרה החריגות, של כמות אדירה של גניבות והתפרצויות במשך תקופה של למעלה משנתיים, כאשר לא מצוקה כלכלית הביאה את המבקש לבצע את המעשים אלא הפיתוי שבהשגת סכומי כסף גדולים במהירות. באשר לטענתו של המבקש, לפיה ערכאת הערעור מיצתה עמו את הדין נטען, כי ערכאת הערעור סברה כי העונש שהושת על המבקש בבית משפט השלום מופרז לקולה, ויחד עם זאת, בפסק דינה התחשבה בעיקרון לפיה ערכאת ערעור אינה נוהגת למצות את הדין. לבסוף מציינת המשיבה את מדיניות הענישה המחמירה הנוהגת בעבירות רכוש.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתר על כן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

כמו כן, פער הענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אף הוא אינו כזה המצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. ככלל, עצם קיומו של פער ענישה בין שתי ערכאות לא יצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות יוצאות דופן, בכללן מקרים בהם הפער בענישה הינו חריג ( עניין הגואל ) . אמנם ככלל, מן הראוי שהעונש המוטל על ידי ערכאת הערעור לא יחרוג באופן מופרז מזה שהוטל על ידי הערכאה הדיונית מטעמי הוגנות כלפי המערער, אולם עיקרון זה ראוי לאיזון אל מול שיקולים ואינטרסים אחרים העומדים בבסיס הענישה הפלילית, ובעיקר העיקרון לפיו על העונש להלום את המעשה בגינו הוא מוטל ולהתאים להנחיות ההלכה הפסוקה בדבר רמת הענישה הראויה ( עניין

חדורה ). במקרה דנן, אמנם החמיר בית המשפט המחוזי בעונשו של המבקש במידה לא מבוטלת, אך הפער בין העונש שהוטל על המבקש ב בית המשפט המחוזי לבין זה שהוטל עליו בבית משפט השלום, אינו עולה כדי פער חריג המצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. יתרה מכך, על פי ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, מקום בו העונש שהשיתה הערכאה הדיונית שגוי על פניו, אין הוא יכול לשמש, כשלעצמו, אמת מידה לבחינת ההצדקה ליתן רשות ערעור (ראה רע"פ 4791/08 נפתלי כהן נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 9.2.2009)). במקרה שבפנינו, דומה כי העונש שהוטל על המבקש בבית משפט השלום אינו מבטא במידה מספקת את חומרת מעשיו, ומשכך אינו יכול לשמש נקודת מוצא לבחינת ההצדקה ליתן רשות ערעור. עוד יצוין, כי בניגוד לטענתו של המבקש, בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו תוך התחשבות בעיקרון לפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין.

בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך להחמיר בענישתם של עברייני רכוש, אשר מלבד נזק כלכלי, מסבים הם לקורבנותיהם גם צער ועוגמת נפש (ראה למשל רע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ' אורן אואזנה ואח' (טרם פורסם, 31.12.2008)). הדברים יפים שבעתיים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן ;

במהלך השנים 2007-2006 ביצע המבקש באופן שיטתי 60 עבירות רכוש, שרובן התפרצויות לדירה וגניבת חפצי ערך, והפך זאת לדרך חיים. במשך תקופה ארוכה המבקש שלח ידו בממונם של אחרים, הפר באופן בוטה את פרטיותם ופגע בביטחונם האישי. ברי, כי מצוקה כלכלית אינה מצדיקה מעשים דוגמת אלו שביצע המבקש, אולם במקרה דנן אף לא התקיימה כל מצוקה שכזו ; כפי שהעיד המבקש בעצמו, הפיתוי להרוויח סכומי כסף גדולים באורח קל ומזדמן הוא שהניעו לבצע את העבירות בגינן הורשע. עסק לנו, אם כן, במי שליבו גס בסבלו של הזולת, ולנגד עיניו עומד רק סיפוק שאיפתו להתעשר בקלות ובמהירות, על חשבונם של אחרים. בנסיבות הללו, אין בגילו הצעיר של המבקש ובהעדר עבר פלילי כדי להביא להקלה בעונשו. לאור כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.