פרטי ההליך
ב
בית המשפט
העליון
רע"פ
4740/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
קרקי חסאם
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של
בית המשפט
המחוזי בירושלים
מיום 6.5.09 בעפ 4223/09 שניתן על ידי כבוד השופט משה רביד
בשם המבקש:
עו"ד ג'ראיסי מרואן
בשם המשיבה:
עו"ד אוהד גורדון
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בירושלים (ת 20066/08) בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.
לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 29.8.2008 נהג המבקש ברכבו בכביש 90 מצפון לדרום, במהירות של 159 קמ"ש , בעוד שהמהירות המותרת בכביש הינה 90 קמ"ש .
ביום 26.1.2009 הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט א' טננבוים ) את המבקש, על פי הודאתו, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וגזר עליו קנס בסך 500 ש"ח; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים; ופסילת רישיון על תנאי לתקופה של חודשיים.
על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 4223/09).
בית המשפט
המחוזי (כבוד השופט מ' רביד ) קיבל את הערעור, בקבעו כי גזר הדין אינו יכול לעמוד, לאור חומרת העבירה ועברו המכביד של המבקש. לפיכך העמיד בית המשפט המחוזי את תקופת הפסילה בפועל על 4 שנים, והוסיף לעונש רכיב של מאסר על תנאי של 45 ימים, למשך שלוש שנים. שאר רכיבי העונש נותרו על מכונם.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהחמיר בעונשו, באופן החורג בצורה משמעותית ביותר מהעונש שהוטל עליו בבית המשפט לתעבורה, ובדרך הקובעת אמת מידה חדשה לעבירה בה הורשע.
מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, משאין היא נכנסת לגדר המקרים בהם תינתן רשות ערעור.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .
יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה
(לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. בכל הנוגע לטענתו של המבקש בדבר פער הענישה החריג המצדיק מתן רשות ערעור, הרי כבר נקבע לא פעם כי בשעה שהעונש המקורי שהוטל מוטעה וחורג מרף הענישה המקובל, לא ייראה פסק הדין המתקן אותו כיוצר נסיבות חריגות המצדיקות ערעור נוסף (ראו רע"פ 429/09 חסין נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 1.4.2009)). מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא זו בלבד שהמבקש נסע במהירות מופרזת ביותר, תוך יצירת סיכון ממשי ומוחשי לסביבתו, הרי שזו לא הפעם הראשונה שמורשע הוא בעבירות תנועה. בנסיבות אלו העונש שהוטל על המבקש ב בית המשפט המחוזי הינו עונש הולם וראוי, המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים, ואין כל מקום להתערב בו.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, י' באלול התשס"ט (30.8.2009).
ש ו פ ט