רע"פ 8473/10 חננאל סמוכיאן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעפ"ג 12886-07-10 ובע"פ 28395-08-10 (כבוד השופטים ד' ברלינר- נשיאה, ג' קרא, מ' סוקולוב ), בו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום תל אביב-יפו בת"פ 6871/07 (כבוד השופט מ' לנדמן ).

המבקש הורשע על פי הודאתו (בתיקים מצורפים) בשמונה עבירות של התפרצות לדירות מגורים, שבע עבירות גניבה, שלוש עבירות של החזקת נכס שהושג בפשע, שלוש עבירות של גניבת רכב, שלוש עבירות של נהיגה בזמן פסילה, שתי עבירות של נהיגה ללא רישיון, שתי עבירות של נהיגה ללא ביטוח, עבירות של נהיגה ללא רישיון רכב, ניסיון גניבת רכב, ניסיון לקבל דבר במרמה והחזקת נכס החשוד כגנוב. ביום 15.6.2010 גזר בית משפט השלום על המבקש שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות; הפעלת מאסר מותנה בן ארבעה חודשים שהוטל על המבקש בת"פ 1315/03, אשר ירוצה בחופף לתקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 5,000 ש"ח; אחד עשר חודשי פסילת רישיון נהיגה וצו פיקוח למשך שנה.

על גזר דינו של בית משפט השלום, ערערו הן המבקש והן המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 27.10.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה והעמיד את עונשו של המבקש על שישה עשר חודשי מאסר בפועל; באשר לעונש המאסר על תנאי שהופעל, קבע בית המשפט, כי מחציתו (חודשיים) תרוצה במצטבר ומחציתו (חודשיים) תרוצה בחופף, כך שהמבקש ירצה סך הכול שמונה עשר חודשי מאסר בפועל; כמו כן, העמיד בית המשפט את תקופת פסילת רישיון הנהיגה על שמונה עשר חודשים, יתר רכיבי גזר הדין הותרו על כנם.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי עניינו מצדיק מתן רשות ערעור, בשל פער הענישה החריג בין העונש שנגזר עליו על ידי הערכאה הדיונית, ובין זה שהושת עליו על ידי ערכאת הערעור. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לנסיבות העומדות ברקע ביצוע העבירות, לנסיבותיו האישיות וההליך השיקומי בו החל. במסגרת הבקשה, מפנה המבקש לתסקירים השונים שהוגשו בעניינו, המלמדים על עומק ורצינות התהליך השיקומי בו הוא לוקח חלק, ואשר ריצוי מאסר בפועל עלול להביא לנסיגה בו. עוד טוען המבקש, כי הטענה בדבר אי השבת הרכוש הגזול, הועלתה על ידי המשיבה רק במסגרת הערעור, והסיבה לכך שהוא לא יזם פיצוי למתלוננים נובעת מחסרון כיס.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה מנורמת הענישה בעבירות אותן ביצע המבקש.

יתר על כן, "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) "אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006); רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.2.2009)). בעניינו של המבקש, אכן קיים פער ענישה בין הערכאות, אך נוכח מספר הרב של העבירות אותן ביצע, איני מוצא בפער זה עילה המצדיקה את התערבותה של ערכאה נוספת.

מעבר לנדרש אוסיף, כי עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד כי בית המשפט נדרש אל נסיבותיו האישיות של המבקש, והביאן בחשבון שעה שהחמיר בעונשו. זאת ועוד, צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי על אף התהליך החיובי בו הוא החל "לא ניתן להתעלם מהתמונה המצטיירת באשר להתנהלותו של המשיב בעבר. מדובר סך הכול ב- 32 עבירות...". עיון בתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו של המבקש מעלה, כי נסיבותיו האישיות אינן פשוטות. אני תקוה, כי על אף כל אלו, המבקש ימשיך ויתמיד ללכת בדרך השיקום בה החל, יזכה להתפרנס בכבוד מפרי עבודתו ולא ישוב אל אותם המעשים.

סוף דבר הבקשה נדחית, וממילא נדחית אף הבקשה לעיכוב הביצוע שהוגשה עימה.