רע"פ 225/09 ריאן סרסור נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית

המשפט לתעבורה בפתח תקווה (תיק פל 121/07) בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ) ;

עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א)+38(1) לפקודת התעבורה ; עבירה של נהיגה ללא רישיון רכב תקף, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה ; ועבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 24.7.2007 נהג המבקש בכביש הגישה לכפר קאסם, כשהוא פסול מלנהוג, ללא רישיון נהיגה תקף, ללא פוליסת ביטוח תקפה וכשרישיון הרכב אינו בתוקף מחודש פברואר 2006. בכתב האישום צוין, כי המבקש נפסל מלנהוג ביום 20.9.2006 לתקופה של שנה בפועל, במסגרת תיק ת' 6463/06 בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (להלן: תיק ת' 6463/06 ).

ביום 25.7.2007 הרשיע בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (כבוד השופט ש' נחשון (אטינגר) ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, על פי הודאתו. ביום 1.7.2008, לאחר קבלת תסקיר בעניינו של המבקש, בו נמנע שירות המבחן ממתן המלצה, גזר בית המשפט את עונשו של המבקש כדלקמן: קנס בסך 1,500 ש"ח ; פסילה מלקבל רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים ; פסילה על תנאי בת 3 שנים, לתקופה של שנתיים ;

הפעלת עונש פסילה על תנאי למשך שנה, שהושת על המבקש בגזר הדין בתיק ת' 6463/06, בחופף לפסילה בתיק זה ;

הארכת עונש המאסר המותנה לתקופה של שנה, למשך 3 שנים נוספות, לגבי עבירות בניגוד לסעיפים 10(א) או 67 לפקודת התעבורה ;

כן הוטל על המבקש להמציא התחייבות על סך 4,000 ש"ח שלא יעבור עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה או נהיגה בזמן פסילה למשך 3 שנים. בית המשפט ציין, כי באופן חריג הטיל על המבקש את העונשים האמורים, על מנת לתת לו סיכוי אחרון לתקן דרכיו.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 12436-07-08). המשיבה טענה, כי העונש שהוטל על המבקש חורג ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות בגינן הורשע. המשיבה ציינה, כי על אף שהמבקש מעולם לא הוציא רישיון נהיגה, צבר הוא לחובתו 10 הרשעות תעבורה. המבקש המשיך לנהוג ברכב ללא רישיון נהיגה, בזמן פסילה, על אף שהורשע פעמיים בעבר

בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, ולמרות שנדון לתקופות ממושכות של פסילה בפועל, ולמאסר על תנאי. עוד ציינה המשיבה כשיקול לחומרת העונש את עברו הפלילי העשיר של המבקש, הכולל בין היתר הרשעות בגין שימוש בסמים מסוכנים, ועבירות פליליות הקשורות ברכב, בגינן ריצה המבקש עונשי מאסר ארוכים. כן צוינה העובדה, כי שירות המבחן לא נתן המלצה טיפולית בעניינו של המבקש, לאור העובדה כי הוא לא נגמל מצריכת סמים, והתקשה לגלות הבנה למצבו. ביום 9.12.2008 קיבל בית המשפט (כבוד השופטת נ' אהד ) את הערעור, והחמיר בעונשו של המבקש כדלקמן: הופעל עונש המאסר המותנה בן 12 החודשים שנגזר עליו בתיק ת' 6463/06 ; כן נגזרו על המבקש 18 חודשי מאסר בפועל, כאשר 12 חודשים ירוצו במצטבר לעונש שהופעל, והיתר בחופף, כך שסך הכל ירצה המבקש 24 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

לטענת המבקש, העונש שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות בגינן הורשע. כן טוען הוא לפער ענישה חריג בין שתי הערכאות. כשיקול לקולת עונשו, מפרט המבקש את נסיבותיו האישיות, ביניהן העובדה כי שליחתו למאסר הביאה לביטול נישואיו המתוכננים, וכן כי למרות שגדל בעוני כבד ובתנאים קשים אשר הובילוהו לפשע, בשנים האחרונות הצליח לעלות על דרך חדשה. לטענתו, הטעמים שפורטו לעיל מצדיקים מתן רשות ערעור על חומרת העונש בפני בית משפט זה.

המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור. לדידה, הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית אשר תצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. באשר לטענת המבקש בנוגע לפער הענישה נטען, כי על פי ההלכה הפסוקה, פער הענישה ראוי לאיזון אל מול שיקולים ואינטרסים אחרים העומדים בבסיס הענישה הפלילית, ובעיקר העיקרון לפיו על העונש להלום את המעשה בגינו הוא מוטל. עוד נטען, כי המבקש שב וחטא בעבירות תעבורה חמורות, חרף העובדה שמעולם לא היה מורשה נהיגה, תוך הפגנת זלזול מוחלט בהחלטות בית המשפט ובחוקי התעבורה, כאשר לא היה אף בעונשי פסילה ממושכים ובמאסרים מותנים שנגזרו עליו כדי להרתיעו. עוד מדגישה המשיבה את עברו הפלילי של המבקש, הכולל עבירות סמים חמורות ועבירות שונות בתחום הרכב, בגינן אף ריצה עונשי מאסר בפועל. בנסיבות העניין, סבורה המשיבה כי העונש שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי הולם את חומרת העבירות בהן הורשע.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתר על כן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

כמו כן, פער הענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו כזה המצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. ככלל, עצם קיומו של פער ענישה בין שתי ערכאות לא יצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אלא בנסיבות יוצאות דופן, בכללן מקרים בהם הפער בענישה הינו חריג (רע"פ 5060/04 דוד הגואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.2.2005)). אמנם ככלל, מן הראוי שהעונש המוטל על ידי ערכאת הערעור לא יחרוג באופן מופרז מזה שהוטל על ידי הערכאה הדיונית מטעמי הוגנות כלפי המערער, אולם עיקרון זה ראוי לאיזון אל מול שיקולים ואינטרסים אחרים העומדים בבסיס הענישה הפלילית, ובעיקר העיקרון לפיו על העונש להלום את המעשה בגינו הוא מוטל ולהתאים להנחיות ההלכה הפסוקה בדבר רמת הענישה הראויה (רע"פ 6163/07 חדורה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.5.2008)). במקרה דנן, לא קיימות נסיבות חריגות המצדיקות מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה ; בית המשפט המחוזי גזר על המבקש 18 חודשי מאסר בפועל, וכן הפעיל עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו. מתוך 18 החודשים שנגזרו עליו בתיק זה, נקבע כי רק 12 חודשים ירוצו במצטבר לעונש המותנה שהופעל, ואילו היתרה תרוצה בחופף לו. למעשה, בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו של המבקש בשנת מאסר אחת, משום שיתר העונש הוא תוצאה של הפעלת המאסר המותנה, או ירוצה בחופף לו. כמו כן, כאמור, העונש שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי הולם את חומרת העבירות בהן הורשע. זאת, במיוחד כאשר עסקינן בעבריין רצדיביסט, שלחובתו עבר פלילי מכביד, ואשר בעונשי מאסר שריצה בעבר, כמו גם בעונשי פסילה ממושכים ובמאסר מותנה שהיה תלוי כנגדו עובר לביצוע העבירה, לא היה כדי להרתיעו.

עוד יצוין, כי בית משפט זה עמד לא אחת על חומרתה היתרה של עבירת הנהיגה בזמן פסילה והצורך בענישה מחמירה בגינה, לאור העובדה כי טמון בה סיכון בטיחותי לציבור הנהגים והולכי הרגל ואף משקפת היא יחס של ביזוי החוק וצווי בית המשפט (ראה למשל רע"פ 3878/05 יעקב בנגוזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.2005)). לאור כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.