רע"פ 5036/09 חליל אלעברה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה ברמלה (פ"ל 68/08) בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; עבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התשכ"א-1961; ועבירה של התחזות לאחר, לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 11.2.2008 נשפט המבקש בבית משפט השלום ברמלה (פ"ל 551/06) בנוכחותו, ונידון, בין היתר, לפסילת רישיונו בפועל לתקופה של 48 חודשים. ביום 11.3.2008 לערך, נהג המבקש ברכב משא תומך ברחוב רבין בראשון-לציון, ללא הרשאה לנהוג ברכב מסוג זה. במעמד זה הזדהה המבקש בעזרת רישיון נהיגתו של אדם אחר.

ביום 15.9.2008 הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופטת ל' שלזינגר-שמאי ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזאת על סמך הודאתו. עוד הוחלט כי למבקש יערך תסקיר על ידי שירות המבחן. ביום 7.4.2009 גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש שמונה חודשי מאסר בפועל; הפעלת עונש מאסר מותנה של תשעה חודשים מתיק פ"ל 551/06 במצטבר לתקופת המאסר לעיל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף או נהיגה בזמן פסילה, או עבירה של התחזות לאחר; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון בפועל לתקופה של חמש שנים; וקנס בסך 2,000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתו. בית המשפט לתעבורה ציין כי על אף המלצת שירות המבחן בתסקירו כי תוארך תקופת המאסר על תנאי שנגזרה על המבקש, העבירות נשוא כתב האישום – אשר נעשו בזמן שהוא ריצה עונש של מאסר בפועל על דרך עבודות שירות – מעידות כי לא ניתן להרתיעו מלחזור על מעשיו ללא מאסר בפועל. עוד ציין בית המשפט לתעבורה כי אל מול נסיבותיו האישיות של המבקש, ניצב הצורך הכללי בענישה מרתיעה לעברייני תנועה.

על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 4894-04-09). ביום 17.5.2009 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ) את הערעור באופן חלקי, משקיצר את פסילת רישיונו של המבקש לשמונה חודשים מיום שחרורו ממאסר, בנוסף לכל עונש פסילה אחר אשר נגזר עליו. עם זאת, בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בעונש המאסר אשר הוטל עליו, וזאת על אף המלצת שירות המבחן, לאור חומרתה של עבירת הנהיגה בזמן פסילה, כל שכן ברכב משא תומך הדורש מיומנות מיוחדת – אותה לא רכש המבקש – ופגיעתו מסוכנת יותר מרכב רגיל. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי התנהגותו של המבקש מעידה כי לא הפנים את חומרת מעשיו, לאחר שבית המשפט נהג בו במידת הרחמים בעבר.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי הערכאות הקודמות לא איזנו בין הצורך הכללי בענישה מרתיעה לעברייני תנועה, לבין נסיבותיו האישיות הקשות. לענין זה מפרטת הבקשה כי המשיב הינו אב לשישה ילדים, האחרונה שבהן תינוקת שאך זה נולדה, וסובלת מבעיות נשימה ודלקת ריאות. עוד נטען כי המבקש הינו חולה כליות הזקוק לטיפול כירורגי. המבקש מוסיף וטוען כי שגו הערכאות הקודמות משלא קיבלו את המלצת שירות המבחן בתסקיר שנערך בעניינו, ממנו עולה כי נטל אחריות על המיוחס לו, וכמו כן כי שוחרר מוקדם מהמאסר בפועל שריצה ב פ"ל 551/06

– לאחר שהופסקו עבודות השירות שביצע – בשל התנהגות טובה. עוד טען כי שירות המבחן עמד על הפגיעה הקשה אשר מאסרו הקודם גרם לאשתו. בנוסף, המבקש טוען כי בית המשפט לתעבורה יצר אצלו אינטרס הסתמכות כי לא יישלח למאסר, משבחר להפנותו לשירות המבחן לצורך עריכת תסקיר. לבסוף טען כי עונשו חורג מרף הענישה המקובל בעבירות אותן ביצע ועל כן פוגע בעיקרון אחידות הענישה.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור.

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי נסיבותיו האישיות של המבקש באו לפני הערכאות שקדמו לי ואף על פי כן בחרו אלו לבכר שיקולים אחרים לחומרא בעת גזירת דינו. המבקש נתפס נוהג בזמן פסילה, וזאת כחודש ימים בלבד לאחר שבית המשפט אסר עליו לעשות כן. נהיגה ברכב לאחר שבית המשפט מצא כי אינו כשיר לנהוג מהווה, ראשית כל, סכנה לציבור הנהגים והולכי הרגל בישראל, אך יתרה מזו מבטאת זלזול בחוק ובבתי המשפט (רע"פ 3878/05 בנגוזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.2005); רע"פ 225/09 סרסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.3.2009); רע"פ 2047/09 מנסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.5.2009)).

דברים אלו נכונים גם על אף תסקיר שירות המבחן אשר המליץ להאריך את תקופת המאסר על תנאי אשר נגזרה על המבקש עובר להליכים אלו . בית המשפט לתעבורה, לאחר ששקל את כל השיקולים הרלוונטיים הגיע למסקנה, כי יש מקום להשית על המבקשת עונש של מאסר בפועל. במקום אחר ציינתי כי:

"האמור בתסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, ועל בית-המשפט לאזן בין ההמלצה לבין שיקולים אחרים העומדים בבסיס מטרתה של הענישה הפלילי." (ראו רע"פ 843/07 אבו-גאנם נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 25.2.2007); רע"פ 3804/08 מאיירס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2008)).

בנסיבות הענין, לא מצאתי פגם בשיקול דעתו של בית המשפט לתעבורה, אשר השית על המבקש עונש של מאסר בפועל. בצדק עמדו על כך הערכאות הקודמות כי עת שבא בית המשפט לקראת המבקש, ונמנע מלהשית עליו עונש של מאסר בפועל, לא ניאות זה האחרון לנצל את ההזדמנות ולשפר את דרכיו. משלא צלחה גישה זו, לא נותר ל בית המשפט לתעבורה אלא למצות עם המבקש את הדין, וזאת על אף נסיבותיו האישיות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.