פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2114/10
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
גהאד בדראן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 5136/09 ובע"פ 5136/09 מיום
10.2.2010, שניתן על-ידי סגן-הנשיא צ' סגל והשופטים מ' דרורי וי' נועם
בשם המבקש:
עו"ד רמי עותמאן; עו"ד הילה שבתאי
בשם המשיבה:
עו"ד רחל זוארץ-לוי
החלטה
המבקש הורשע – על-פי הודאתו – בבית-משפט השלום בירושלים בשתי עבירות של מסיע ברכב תושב זר השוהה שלא כדין; עבירה של הפרעת שוטר במילוי תפקידו ועבירה של נהיגה פוחזת של רכב (ת"פ 1513/09). לפי הנטען בכתב האישום, המבקש הסיע ברכבו תושבי האזור ללא אישור שהייה בישראל תמורת תשלום. באחת ההזדמנויות, כאשר הגיע למחסום הסמוך בכביש 443, המשיך בנסיעה מהירה ולא נענה להוראת שוטר לעצור. המבקש פרץ את המחסום, התנגש בחסימה והרס אותה. בהמשך נמלט מהרכב. בנוסף, המבקש הודה בשני תיקים נוספים שהיו תלויים ועומדים נגדו, אותם הוא ביקש לצרף, והורשע אף בהם – על-פי הודאתו – על-ידי בית-משפט השלום בירושלים (ת"פ 6858/09 ות"פ 2068/08).
לאחר הגשת תסקיר שירות המבחן, גזר בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ח' לי-רן ) על המבקש 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל; שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים; פסילה מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של שנתיים מיום שחרורו ממאסר.
על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערערו הן המבקש (ע"פ 5136/09) והן המשיבה (ע"פ 2104/10) לבית-המשפט המחוזי בירושלים.
בית-המשפט המחוזי (כב' סגן-הנשיא צ' סגל והשופטים מ' דרורי ו י' נעם ) דחה את ערעור המבקש וקיבל את ערעור המשיבה, בכך שקבע, כי רכיב המאסר בפועל יעמוד על עשרים ושניים חודשים ורכיב המאסר על תנאי יעמוד על שישה חודשים.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.
לטענת בא-כוח המבקש, די בקיומו של פער משמעותי בין גזר-הדין של בית-משפט השלום לגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי על-מנת להצדיק מתן רשות ערעור וזאת טרם בחינת השאלה מהו גזר הדין הראוי בנסיבות העניין. עוד טוען הוא, כי בית-המשפט המחוזי החמיר עם המבקש מעבר לדרוש, תוך סטייה מרף הענישה הנהוג בעבירות בהן הוא הורשע.
מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).
יתרה מזאת, טענות המבקש, כולן, מופנות כנגד העונש שהושת עליו. כידוע, הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש, כשלעצמן, אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראו רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 29.5.1997). במקרה דנן, לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות מתן רשות ערעור על חומרת העונש.
ככלל, אומנם ראוי, כי העונש המוטל על-ידי ערכאת הערעור לא יחרוג באופן מופרז מזה שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אולם עיקרון זה ראוי לאיזון מול שיקולים ואינטרסים אחרים, העומדים בבסיס הענישה הפלילית, ובמיוחד העיקרון לפיו על העונש להלום את המעשה בגינו הוא מוטל ולהתאים להלכה הפסוקה בדבר רמת הענישה הראויה (רע"פ 225/09 סרסור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.3.2009)). נראה, כי במקרה דנן, על אף קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור, אין בפער זה כדי להצדיק, בנסיבות מקרה זה, מתן רשות ערעור בערכאה שלישית.
המבקש הורשע בהסעתם של 90 שוהים בלתי חוקיים בשלוש הזדמנויות שונות לכיוון מרכז הארץ. גם לאחר שנחקר במשטרה, הוא לא חדל מעיסוקו והתנהגותו זו מלמדת על מסוכנותו ועל זלזולו בביטחון הציבור. המבקש הרבה להסיע שוהים בלתי חוקיים וקיבל מכל אחד מהם תמורה כספית. בכך הוא הפך את הסעת השוהים הבלתי חוקיים למקור פרנסתו. בנוסף לעבירות אלה, הוא אף הורשע בעבירות נוספות, כאמור. בנסיבות אלה ולאור חומרת העבירות, עונשו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הראויה ותואם את רמת הענישה בגין העבירות בהן הורשע.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"ט בסיון התש"ע (1.6.2010).
ש ו פ ט