פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
8172/10
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
רידאן גזאוי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.10.10 בע"פ 38177-06-10 שניתן על ידי כבוד
השופטים: ע' גרשון, א' קיסרי, ות' שרון נתנאל
תאריך הישיבה:
ד' בכסלו התשע"א (11.11.2010)
בשם המבקש:
עו"ד באסל פלאח
בשם המשיבה:
עו"ד רחל זוארץ-לוי
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 38177-06-10, כב' השופטים ע' גרשון, א' קיסרי ו ת' שרון נתנאל ) מיום 28.10.2010 בו נתקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בקריות (ת"פ 1170-06, כב' השופטת ט' תדמור-זמיר ).
כנגד המבקש הוגש כתב אישום, אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון, ובו יוחסו לו עבירות של תקיפת שוטר והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיפים 273 ו-275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), בהתאמה. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 5.4.2006 בשעה 18:18 לערך הגיעו לצומת קרית אתא שני שוטרים, אשר מילאו תפקידם כחוק, בכדי לבדוק דיווח שנתקבל במוקד הטלפוני המשטרתי בדבר התנהלות מחשידה של שלושה בחורים. באותה העת שהה במקום המבקש ועמו אדם בשם פאדי דאו וכן אדם נוסף אחר אשר זהותו איננה ידועה למשיבה (להלן: האחר ) . באותו מעמד, ניגש אחד מהשוטרים אל האחר, ערך חיפוש בכליו, והוציא מכיס מעילו שקית ניילון שהכילה קופסת סיגריות ובתוכה חומר שנחשד על ידי השוטר כסם מסוכן מסוג מריחואנה. האחר משך בחוזקה את השקית מידי השוטר, ובהמשך המבקש והוא דחפו את השוטר והביאו לנפילתו. בהמשך לכך, פתח האחר בריצה וברח מהמקום בעוד שהמבקש חסם את השוטר בגופו מלבצע מרדף רגלי בעקבותיו.
בית משפט השלום הרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן והורה, ביום 25.1.2010, על עריכת תסקיר שירות מבחן וחוות דעת של הממונה על עבודות השירות (להלן: הממונה ) בעניינו. מהתסקיר עלה כי מאז מאסרו האחרון הוא נמנע ממעורבות בפלילים ומחזיק בעבודה קבועה אותה הוא מבצע לשביעות רצונו של המעסיק. שירות המבחן סבר כי ללא הליך טיפולי ושיקומי תישאר במבקש המסוכנות להתנהגות עבריינית. עם זאת, מאחר והמבקש הביע את אי רצונו בהתערבות טיפולית הוא נמנע מלתת המלצה טיפולית לגביו. מחוות דעתו של הממונה עלה כי אף שלמבקש אין כל מגבלה רפואית המציבה בפניו מגבלה בביצוע עבודות השירות, הוא איננו מתאים לביצוען, וזאת מן הממצאים שפורטו בחוות דעתו של הממונה.
ביום 13.6.2010 נגזר דינו של המבקש. במסגרת גזר הדין, הוטל עליו עונש מאסר בפועל למשך שישה חודשים וכן הופעל, בחופף, מאסר מותנה בן ארבעה חודשים שהיה תלוי כנגדו. נקבע, כי סך הכל ירצה הנאשם שישה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות. כן הוטלו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירה כלפי שוטרים וקנס בסך 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר. בית המשפט קבע כי הממונה חרג מסמכותו עת ביסס את המלצתו על החשש לביטחון המבקש וסביבתו ושאפשר להפנותו למקום בו לא נדרשת חשיפה לציבור הרחב וניתן לפקח על זהות הנכנסים אליו.
המשיבה מיאנה להשלים עם גזר הדין וערערה עליו לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והעמיד את עונשו של המבקש על 16 חודשי מאסר בפועל – 12 חודשי מאסר בגין העבירות בתיק זה בצירוף הפעלה מצטברת של ארבעת חודשי המאסר על תנאי שהיה תלוי כנגדו. בנוסף, נגזרו על המבקש 15 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות המפורטות בכתב האישום המתוקן או עבירה מסוג פשע, וקנס בסך 750 ש"ח. נקבע, כי הערכאה הדיונית שגתה בהערכת עוצמתם של השיקולים השונים החולשים על שאלת הענישה הראויה במקרה זה, ובהתייחסותה "המקלה מאוד" לעבירות בהן הורשע המבקש. כן נקבע, כי ההוראה לפיה ירוצה המאסר על תנאי שהופעל בחופף לעונש שנגזר בתיק זה, ניתנה ללא כל נימוק ומשכך מנוגדת היא לסעיף 58 לחוק העונשין. מעבר לכך, עמד בית המשפט על שגיאות נוספות שנפלו לשיטתו בפסק דינה של הערכאה הדיונית ובהן ההוראה כי המבקש יבצע עבודות שירות אף שהממונה קבע כי הוא אינו מתאים לכך.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה מלין המבקש על החמרת עונשו.
המבקש טוען כי בתיק זה מתעוררת שאלה ע קרונית החורגת מעניינו האישי ומצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, והיא האם בית המשפט מחויב להמלצתו של הממונה כאשר זה ממליץ על אי שילובו של נידון במסגרת עבודות שירות. עוד טוען המבקש כי האיזון שנעשה על ידי בית המשפט המחוזי בין שיקולי הענישה שגוי הוא, באשר לא ניתן על ידו משקל מספיק לנסיבותיו האישיות.
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
משקבע בית המשפט המחוזי כי תקופת המאסר בפועל שראוי להשית על המבקש עולה על שישה חודשים התאיינה האפשרות כי עונש זה יבוצע בדרך של עבודות שירות (ראו: סעיף 51ב(א) לחוק העונשין), וממילא מתייתרת בענייננו שאלת משקלה של החלטת הממונה. יוצא אם כן, כי לא נותר לו למבקש על מה להתבסס בבקשתו, אלא על טענותיו בדבר חומרת עונשו. טענות אלו אינן מעוררות כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ומשכך, אין הן מצדיקות דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. ודוק, אמנם נכון שבמקרה זה ישנו פער בענישה בין שתי הערכאות שקדמו לי, אך ככלל אין בפער זה לבדו כדי ללמד על סטייה מנורמת הענישה המקובלת או על החמרת יתר עם הנידון. שהרי, בנסיבות בהן סבורה ערכאת הערעור כי ניתן גזר דין שגוי שאינו יכול לעמוד, אין היא כבולה, בקביעת העונש הראוי, על ידי הכרעתה של הערכאה הדיונית. משכך, הלכה היא כי:
"עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. יחד עם זאת, בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, ובכללן מקרים בהם הפער בענישה הינו חריג, עשויה להימצא הצדקה לבחינה נוספת של היקף הענישה הראויה בידי ערכאה שלישית." (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)).
בנסיבות העניין שלפניי הפער שבין העונשים אינו לוקה בחוסר סבירות מהותי אדרבא, כפי שיפורט להלן, דווקא העונש שהוטל על המבקש בבית משפט השלום נראה לי בלתי הולם וקל מהרגיל.
מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.
מעל לנדרש, יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי הערכאה הדיונית הקלה יתר על המידה עם המבקש. סוג העבירות בהן הוא הורשע, עברו המכביד והקשיים שהערים על בית המשפט בקיום ההליך בעניינו מעידים כולם על זלזול מתמשך והעדר מורא משלטון החוק. כך בייחוד, כאשר מאסריו הקודמים ועונש המאסר על תנאי שהיה תלוי כנגדו לא הועילו להרתעתו. בנסיבות המקרה, משקלם של שיקולי הגמול וההרתעה – האישית והציבורית – עולה, ועליהם לבוא לידי ביטוי ברמת הענישה. אמנם, נראה כי מאז ביצע את העבירות בהן הורשע בתיק זה, עשה המבקש מאמצים לעלות על דרך הישר ויש לקוות כי ימשיך להלך בדרך זו. עם זאת, אין בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, אותו יצר הוא עצמו, כדי להטות את הכף במקרה זה לטובתו ושומה עליו לרצות את עונשו בטרם יוכל לעשות זאת.
סוף דבר הבקשה נדחית.
החלטתי מיום 11.11.2010 בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הוטל על המבקש – מבוטלת בזאת.
המבקש יתייצב ביום 23.12.2010 בשעה 09:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה לשם תחילת ריצוי עונשו.
ניתנה היום, י"א בכסלו התשע"א (18.11.2010).
ש ו פ ט