רע"פ 2836/10 משה אברמשוילי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעפ"ג 21141-12-09 (כבוד השופטים הנשיאה ד' ברלינר , ז' המר ,

ת' שפירא ), מיום 8.3.2010, בו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (פ 7433/07, כב' השופט ד' בארי ).

המבקש הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בבית משפט השלום, בעבירות של בידוי ראיות לפי סעיף 238 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) (שני מקרים), נסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא בצירוף סעיף 25 לחוק, ושיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה המבקש, במהלך חודש מאי 1988 פגש האחרון בעו"ד מרדכי ציבין, שביקש להעזר במבקש לאיתור יורשים יוצאי העדה הגרוזינית לעזבונות המתנהלים על ידי האפוטרופוס הכללי, בהעדר יורשים על פי דין. במהלך אותה פגישה, נודע למבקש כי עזבונה של אסתר ורניקוב ז"ל (להלן: המנוחה ) מתנהל זמן ניכר ללא שאותרו יורשים על פי דין על ידי האפוטרופוס הכללי. סך עזבון זה, אשר כלל נכסי מקרקעין ופירותיהם, וכן מטבעות וכסף מזומן, עלה על 16 מיליון שקלים. לפי כתב האישום, בהתבסס על ידיעה זו, החליט המבקש לזייף צוואה של המנוחה, בה הורישה כביכול את כל רכושה לבנו, אליהו אברהם (להלן: אלי ), ולהגישה לרשם לענייני משפחה בתל אביב. על מנת להוציא את תוכניתו אל הפועל, זייף המבקש צוואה, הנחה את אלי לערוך תצהיר לתמיכה בבקשה, והמשיך בפעולות משפטיות על מנת לאשר את הצוואה בפני בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. לאחר שהוגשו התנגדויות לקיום הצוואה, מינה בית המשפט מומחה מטעמו לבדיקת אמינותה, ובתאריך 22.4.2002 קבע כי הצוואה מזויפת.

המבקש לא אמר נואש, והנחה את אלי להגיש תלונה במפלג הונאה תל-אביב של משטרת ישראל, במסגרתה טען כי הצוואה הוחלפה שלא כדין בתיק בית המשפט, ועל כן נמצאה כמזויפת. בהמשך מסר אלי צילום של צוואה אחרת הזהה בעיקרה לצוואה הראשונה, למעט חתימות המנוחה והעדים כפי שהופיעו בצוואה הראשונה. אלי טען בכזב וכפי שנמסר לו עלי ידי המבקש, הן בתלונה והן בפני בית המשפט, כי צילום הצוואה השניה הינו העתקה של הצוואה המקורית אשר הוחלפה, כך לטענתו, בתיק בית המשפט.

לאחר שמיעת עדים רבים במסגרת פרשת התביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום כך שאלי, אשר נאשם אף הוא במקור, נמחק מכתב האישום, ובהתאמה נמחקה ממנו עבירת קשירת קשר לביצוע פשע. מלבד זאת הודה המבקש דנן בשאר עובדות כתב האישום שנותרו על כנן. על יסוד הודאה זו, הרשיע בית משפט השלום את המבקש ביום 20.5.2009. ביום 9.11.2009, ולאחר קבלת תסקיר שירות המבחן, גזר בית המשפט על המבקש 18 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי בן 10 חודשים וקנס בסך 15,000 שקלים.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערו הן המבקש והן המשיבה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב (עפ"ג 21141-12-09, ועפ"ג 34149-12-09).

ביום 8.3.2010 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעורה של המשיבה כך שהעמיד את תקופת המאסר בפועל על 4 שנים, ואת הקנס על סך של 40,000 שקלים או 90 ימי מאסר תמורתו.

מכאן בקשת הערעור שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהחמיר בעונשו, לאור הפער החריג בין העונשים שנגזרו בערכאות השונות. כן טוען המבקש כי לאור "השיהוי הקיצוני" בהגשת כתב האישום (כחמש וחצי שנים לטענתו ממועד תחילת החקירה), יש להקל בעונשו ולחייב את המדינה בהבאת ראיות על מנת להוכיח את הסיבה לשיהוי.

מנגד מתנגדת המדינה למתן רשות ערעור. המשיבה טוענת כי השיקולים השונים לעניין השיהוי, כבר נשקלו לקולא בבית המשפט המחוזי, שקבע כי משקל נסיבות אלו במכלול השיקולים הקיימים בתיק וחומרת העבירות הנדונות – אינו מהותי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי אין מקום למתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש והעונש שגזר עליו מאזן כראוי את מכלול השיקולים. יתר על כן, "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)), "אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006); רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.2.2009)).

בנסיבות העניין שלפניי הפער שבין העונשים אינו לוקה בחוסר סבירות מהותי. אדרבא, דווקא העונש שהוטל על המבקש בבית משפט השלום, נראה לי בלתי הולם וקל מהרגיל, בהינתן מסכת השקר והרמייה בגינה הורשע.

עוד אין לקבל את טענות המבקש לגבי השיהוי בעניינו. בית המשפט המחוזי אכן שקל סוגיה זו טרם שגזר את דינו, ואין בדעתי להתערב במלאכתו כעת. לגופו של עניין אוסיף, כי גם כאשר מדובר בשיהוי חריף, עדיין אין בכך בהכרח בכדי להשפיע לקולא על גזירת העונש. גזירת העונש הינה מעשה פרטני ומורכב, אשר במסגרתה נשקלים כלל נסיבות המקרה, הנתונים הרלוונטיים הספציפיים שבפני המותב, וכן שיקולי רוחב ומטרות הענישה. לתוך קלחת זו של איזון השיקולים, מצטרף גם עניין השיהוי ומשעשה כן בית המשפט המחוזי, מניחה את דעתי התוצאה אליה הגיע בסופו של יום (ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 1.2.2010)); ע"פ 2771/02 אבני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 16.2.2005)). לפיכך, נראה כי לא מתעוררת במקרה דנן שאלה משפטית חדשה, אלא רק שאלה באשר ליישום ההלכה שכבר נפסקה. גם לגופו של עניין, דעתי היא כי לאור נסיבות המקרה החמורות, ותרומתו של המבקש לשיהוי, לא ניתן לתת לטענה זו משקל מכריע בביסוס העונש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.