רע"פ 734/11 גיא עמרה נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח תקוה (סגן הנשיא טל והשופטים לורך ואמיר) בעפ"ג 32968-11-10 מיום 11.1.11, שבגדרו התקבל ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (סגן הנשיאה גולדס) בת"פ 244443-02-10 מיום 26.10.10. כן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע (ההתיצבות קבועה ליום 1.2.11), עניינה של הבקשה חומרת העונש על עבירת אלימות.

רקע והליכים

ב.

כנטען בכתב האישום שהוגש נגד המבקש, ביום 10.2.10 ניגש המבקש אל המתלונן, עובד בתחנת המוניות שבה עבד גם הוא, ואיים עליו כי בכוונתו להרגו. בסמוך לכך, רץ המבקש לעבר המתלונן, הפילו ארצה, בעט בו והכהו בכל חלקי גופו. נגרמו למתלונן חבלות בשפה, בלחי, בעין ובידיים. משראו זאת נהגי מוניות אחרים, הפרידו בין המבקש למתלונן, והמתלונן התיישב במונית. ניגש המבקש למונית שבה ישבו המתלונן ועובד נוסף בתחנה, פתח את דלת המונית ואמר למתלונן: "אם אתה הולך למשטרה אני אשב עליך 40 שנה" והכה בו מכת אגרוף בעינו הימנית. המתלונן איבד הכרתו למספר שניות, למחרת, 11.2.11, ביקש המבקש לדבר עם המתלונן ומשזה סירב, איים עליו המתלונן ושב ואמר כי ירצחנו ויישב ארבעים שנה. המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן החוק ), בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק ובעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק.

ג.

בית משפט השלום גזר על המבקש מאסר בפועל בן 9 חודשים בניכוי ימי מעצרו, מאסר על תנאי בן 12 חודשים, קנס בסך 500 ₪ ופיצוי למתלונן בסך 10,000 ₪. בית המשפט לא קיבל את המלצת שירות המבחן להטיל על המבקש שירות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות, בנימוק כי זו אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותו של המבקש, אשר לחובתו אף הרשעה קודמת בעבירות אלימות משנת 1999. בית המשפט נתן דעתו לכך שהמבקש מסר הודאתו בהזדמנות הראשונה ולכך שבמשך עשור לא הסתבך בפלילים. בסיום דבריו ציין בית המשפט, כי אין בטענות המבקש, שלפיהן משפחתו קיבלה מכתבי איום והיתה קיימת מחלוקת עסקית בין אביו לבין המתלונן, כדי להצדיק את האלימות שנקט; ומכל מקום, אין כל ראיה שמכתבי איום נשלחו או נכתבו על ידי המתלונן.

ד.

בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על חומרת המעשים והטעים, כי ראוי להטיל מאסר מאחורי סורג ובריח בעבירות כגון דא, בפרט כאשר מדובר במי שלחובתו הרשעה קודמת. עם זאת צוין, שבקביעת משך המאסר בפועל יש ליתן משקל רב יותר להליך שיקומי שעבר המבקש, ועל כן הופחת עונשו והועמד על 6 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם.

הבקשה

ה.

בבקשה נטען, כי היה מקום לפעול על פי המלצת שירות המבחן, וכי במקרה שבו קיים פער ממשי בין המלצת שירות המבחן לבין גזר הדין והאינטרס הציבורי, מתחייב משנה זהירות בטרם מוטל עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. הוצע איפוא מקום לתסקיר משלים. עוד נטען, כי לא היה מקום ליתן משקל להרשעת המבקש בעבירה שהתרחשה בשנת 1999, וזאת לפי סעיף 14(א)(1) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981. בנוסף נטען, כי בית המשפט חרג מרף הענישה הראוי בעבירות כגון דא, וכי לרוב מוטל בגינן עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. לבסוף נטען, כי עיון בגיליון הרפואי של המתלונן מלמד שתקיפתו מסתכמת בסימני חבלה ליד עין ימין, ופצע שפשוף לא מדמם בלחי שמאל.

הכרעה

ו.

אין בידי להיעתר למבוקש. במובהק אין הבקשה מעלה סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ועל כן אינה מצדיקה דיון בגלגול שלישי. יתר על כן, טענות בדבר חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא במקרים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מקרה זה אינו בא כלל בקהלם של אלה.

ז.

אכן, שירות המבחן סבר כי בצד חידוד אחריותו לעבירות יש לאפשר למבקש לחזור לדרך המוטב, ועל כן הומלץ - כאמור - על הטלת שירות לתועלת הציבור. מן הנודעות, כי חרף המשקל הנכבד שיש ליתן להמלצת שירות המבחן, האחריות על בית-המשפט לאזן בין ההמלצה לבין שיקולים אחרים העומדים בבסיס מטרתה של הענישה הפלילית (רע"פ 843/07 אבו-גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 8748/10 נמירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); ראו גם א' ברק , "התסקיר וקצין המבחן למבוגרים" בתוך מבחר כתבים בעריכת ח"ה כהן וי' זמיר (תש"ס-2000), 653, 665: "זוית הראיה של השופט היא הכוללת, והיא תוצאה של מקבילית כוחות שבה קצין המבחן הוא רק אחד הכוחות הפועלים..." בענייננו סברו בתי המשפט הקודמים כי חומרת מעשיו ועברו של המבקש בעבירות אלימות מטים את הכף לעבר מאסר בפועל. אין מקום להתערב בזאת, והוראת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים שאליה נדרש המבקש (טענה שהועלתה בערכאה זו) אינה עניין לכאן והיא מופנית למידע לגופים שלא בהם עסקינן. המבקש נקט אלימות בוטה ומשולחת רסן כלפי המתלונן, וכבר נאמר כי "תופעה נוראה זו של אלימות קשה וחסרת רחמים אשר פשתה בארצנו כאש בשדה קוצים, מחייבת את כל הגורמים לתת ידם למלחמת חרמה. האלימות מכרסמת ביסודות חברתנו, ועלינו להשיב מלחמה כנגד אלו הנוטלים חרות לפעול באלימות כלפי הזולת. במסגרת מלחמה זו שומה על בתי המשפט להכביד את הענישה על עבריינים אלו. 'חברתנו הפכה להיות חברה אלימה, ותרומתו של בית-המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים' (ע"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' רייכמן (לא פורסם, 7.2.2005)), שישקפו ערכים של תגמול והרתעה" (ע"פ 7878/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) (השופט ג'ובראן)). וכבר נאמר, בגדרי המשפט העברי "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו, ולא החובל בלבד, אלא כל המכה... דרך נציון (מריבה) הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר, לא יוסיף להכותו" (רמב"ם חובל ומזיק ה', א'). בנידון דידן ניתן, במיוחד על-ידי בית המשפט המחוזי, משקל לתהליך השיקומי שעובר המבקש, וזאת על-ידי הפחתת תקופת המאסר, ובכך נמצא איזון ראוי בין השיקולים השונים.

ח.

אין בידי להיעתר למבוקש, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע. על המבקש להתייצב במועד שנקבע לו, קרי 1.2.11 שעה 1200, במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי מרכז, לריצוי עונשו.