רע"פ 4496/12 במאח אבו זיד נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 41146-01-12, כבוד השופטים א' הלמן , ש' אטרש ו- א' קולה מיום 8.5.2012).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות והתפרעות. לפי המתואר בכתב האישום, במסגרת "יום הנכבה" ביום 15.5.2011 פרצו מפגינים סורים וחדרו אל הכפר מג'דל שמס, שבו מתגורר המבקש. המסתננים החלו להתעמת עם כוחות הביטחון וחלק מתושבי הכפר נטלו חלק בהפרות הסדר. ביום 5.6.2011 צוין "יום הנכסה" ובעקבות ההתפרעויות שאירעו ב"יום הנכבה" נערכו כוחות הבטחון החל משעות הבוקר המוקדמות לאורך גדר המערכת והאזור הוכרז כשטח צבאי סגור. במהלך היום הייתה התקהלות של מפגינים ישראלים בישוב, בסמוך לגדר המערכת, כאשר בשלב מסוים החלו המפגינים ליידות אבנים וחפצים שונים לעבר חיילי צה"ל ושוטרים, כאשר המבקש נטל חלק בהתפרעות זו.

המבקש הודה במיוחס לו וביום 5.1.2012 הרשיעו בית משפט השלום בנצרת (ת"פ 44800-06-11, כבוד סגן הנשיא ח' סבאג ) בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. באותו היום הטיל עליו בית המשפט עונש של קנס בסך של 2,000 ש"ח, שמונה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, וכן צו של"צ בהיקף של 200 שעות. בפסק דינו, התייחס בית המשפט להמלצת שירות המבחן, שלא להרשיע את המבקש ולהטיל עליו צו של"צ. כן התייחס בית המשפט לעמדת המשיבה, לפיה במקרה זה האינטרס הציבורי גובר על נסיבותיו האישיות של המבקש. בית המשפט התייחס לפסק דין אחר שבו הורשע אדם בעבירות דומות והוטלו עליו שמונה חודשי מאסר בפועל, אך קבע כי ניתן לאבחן בין שני המקרים שכן בענייננו מדובר בבחור צעיר, על סף הקטינות. בית המשפט אבחן מקרה נוסף, שבו הוטלו חמישה חודשי מאסר על נאשם צעיר בגילו של המבקש, אך באותו מקרה המלצת שירות המבחן הייתה שונה. מבחינת נסיבות לקולה, התייחס בית המשפט להודאת המבקש, לגילו הצעיר, לכך שאין לו עבר פלילי, לכך שהביע חרטה כנה וכן לתסקיר שירות המבחן החיובי שהוגש בעניינו. כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש שהה בבית הסוהר קרוב לעשרה ימים וכי הוא שוהה במעצר בית מלא במשך תקופה לא מבוטלת. מנגד, התייחס בית המשפט לחומרת המעשים שביצע המבקש ולכך שפגע בכוחות הביטחון בעת שאלו התמודדו מול מפירי סדר משני צידי גדר הגבול. לאור כל זאת קבע בית המשפט כי אין בידו לקבל את המלצת שירות המבחן שלא להרשיע את המבקש. יחד עם זאת, לאור הנסיבות המקלות שנמנו לעיל, קבע בית המשפט כי ניתן להסתפק במקרה זה במאסר הצופה פני עתיד תוך שילוב עם עונש חינוכי.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, ביטל את רכיב השל"צ שבגזר הדין, הוסיף רכיב של חמישה חודשי מאסר בפועל והותיר את יתר רכיבי גזר הדין על כנם. בית המשפט התייחס אל חומרת העבירות שבהן הורשע המבקש, לחומרת המעשה של יידוי אבנים, מעשה אשר עלול להביא לתוצאות קטלניות, וכן לכך שלמעשה חומרה יתרה כאשר הוא מכוון כלפי כוחות הביטחון. עוד קבע בית המשפט כי גזר דינו של בית משפט השלום נותן משקל רב מדי לנסיבותיו האישיות של המבקש, על חשבון שיקולי ענישה אחרים כדוגמת גמול והרתעה.

בית המשפט התייחס לפסקי דין שניתנו בעניינם של מעורבים אחרים באותו אירוע, שבמסגרתם הוטלו עונשים הכוללים מספר חודשי מאסר בפועל. בית המשפט ציין כי אף באותם מקרים דובר על נאשמים ללא עבר פלילי אשר הודו במיוחס להם. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום שגה בכך שאבחן בין עניינו של המבקש לבין המקרים האחרים, שכן בכל המקרים מדובר בנאשמים ללא עבר פלילי אשר מנהלים ככלל אורח חיים נורמטיבי. עוד נקבע, כי אחד מאותם נאשמים אחרים היה צעיר מהמבקש, בן 18 בעת ביצוע המעשים, ובכל זאת הוטלו עליו חמישה חודשי מאסר בפועל. בנוסף, קבע בית המשפט כי הזמן הרב שחלף מאז ביצוע המעשים אינו מפחית את הסכנה להישנותם וכי הסתפקות בענישה מקלה שאינה כוללת רכיב של מאסר בפועל עלולה להעביר מסר סלחני. לבסוף, לנוכח הכלל לפיו אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם הנאשם, קבע בית המשפט כי המבקש ירצה עונש של חמישה חודשי מאסר בפועל, חלף רכיב השל"צ שהוטל עליו בגזר הדין המקורי. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי לא מצא לנכון לשלוח את המבקש לממונה על עבודות השירות שכן לנוכח חומרת העבירות ולאור עיקרון אחידות הענישה, לא ניתן להסתפק במקרה זה בעונש מאסר בפועל לביצוע בעבודות שירות.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי בקשתו מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית והיא מדיניות הענישה הראויה בעבירות שבהן הורשע. לטענתו, העונש שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי חורג ממדיניות הענישה הראויה ומעקרון הענישה האינדיבידואלית. עוד טוען המבקש כי בקשתו מצדיקה מתן רשות ערעור לנוכח הפער הניכר בין העונש שהוטל עליו בערכאה הדיונית לבין זה שהוטל עליו בערכאת הערעור. לבסוף, טוען המבקש כי בקשתו מצדיקה מתן רשות ערעור לצורך מניעת עיוות דין ומטעמי צדק. לגופו של עניין, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שנתן משקל יתר לשיקולי אחדות הענישה ומדיניות הענישה ולא נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות הייחודיות. בבקשתו, חוזר המבקש ומציין את נסיבותיו האישיות וביניהן את גילו הצעיר, את העובדה שאין לו עבר פלילי, את תסקיר המבחן החיובי, וכן את העובדה שהתחיל ללמוד לימודי השכלה גבוהה. עוד הדגיש המבקש את העובדה שהודה במיוחס לו והביע חרטה על מעשיו. לבסוף, טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שגזר מחדש את הדין ולא בדק האם סטה בית משפט השלום ממדיניות הענישה הנהוגה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, על אף טענותיו של המבקש, בקשתו אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. כמו כן, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק מתן רשות ערעור מטעמים של צדק ועיוות דין. בנוסף, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). קיומו של פער בענישה, אף הוא, כשלעצמו, אינו מצדיק את קבלת הבקשה. זאת, שכן "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) " אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006)).

אוסיף, מעבר לנדרש, כי אף לגופו של עניין דינה של הבקשה להידחות. אכן, קיים פער בין העונשים שהוטלו על המבקש בערכאות הקודמות. אלא, שכפי שקבע בית המשפט המחוזי, שגה בית משפט השלום בכך שאבחן מקרה זה ממקרים אחרים בהם הורשעו מעורבים אחרים בהתפרעות שבה נטל המבקש חלק. אכן, יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, שכן הענישה היא לעולם אינדיבידואלית. אך יחד עם זאת, כאשר אחד מאותם מעורבים נוספים, היה אף הוא בגיל הנושק לקטינות, ובכל זאת הוטל עליו עונש מאסר בפועל, לא ניתן היה להסתפק במקרה זה בעונש של של"צ בלבד. בנוסף, בית משפט השלום לא נתן משקל הולם לחומרת המעשים שביצע המבקש ולנסיבות ביצועם, ובייחוד לכך שמדובר ביידוי אבנים לעבר כוחות ביטחון בעת שאלו עסוקים בניסיונות למנוע הפרות סדר מצד מפגינים סורים מן הצד השני של גדר הגבול.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

לאור האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת.