רע"פ 1701/10 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בענ"פ 9074-11-09 (כבוד השופטים י' אלרון, מ' גלעד, מ' רניאל ) מיום 17.2.2010, בו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום לנוער בקריות בת"פ 370-08, כבוד השופטת ה' קרוואני .

נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לנוער המייחס לו עבירות של תקיפה ואיומים. על פי הנטען בכתב האישום המבקש תקף את המתלוננת ואיים עליה, וזאת על רקע קשרי חברות שהיו ביניהם אשר לא עלו יפה והשניים נפרדו. בהמשך צירף המבקש תיקים נוספים אשר מייחסים לו שורה ארוכה של עבירות פריצה, החזקת נכס החשוד כגנוב, תקיפה, איומים, שיבוש מהלכי משפט ועוד. מעיון בתיקים אלו עולה תמונה קשה בדבר התנהגותו של המבקש, אשר הכתיב למתלוננת הוראות על פיהן היה עליה לנהוג, ובכל פעם שחרגה מהוראות אלו היה מאיים עליה ודורש ממנה התנצלויות רבות, עד שהיה מתרצה. בנוסף הוא איים עליה בזמן ששהה במעצר, ודרש ממנה לבטל את התלונות כנגדו, וכן הוא הואשם בפריצה וגניבת רכוש.

המבקש הודה בכל המיוחס לו, ולאחר קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו, גזר עליו בית משפט השלום לנוער צו מבחן למשך 6 חודשים, מאסר על תנאי, חתימה על התחייבות כספית בסך 4,000 ש"ח ופיצוי למתלוננת בסך 3,000 ש"ח. בית המשפט לנוער קבע כי המבקש הודה בעבירות, התחרט על מעשיו, שיתף פעולה עם שירות המבחן, ובהתאם לעברו הפלילי הנקי יש להעדיף את הפן השיקומי ולהימנע ממאסר מאחורי סורג ובריח.

המשיבה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום. היא טענה כי הענישה אשר הוטלה על המבקש אינה מבטאת את נורמת הענישה המקובלת בעבירות החמורות שאותן ביצע. ביום 17.2.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, וקבע כי בית המשפט לנוער נתן משקל רב מדי לאינטרס השיקומי, על פני חומרת העבירות, מספרן רציפותן, אינטרס הקורבן והציבור כולו, וזאת במידה שאינה מאזנת נכונה את מכלול השיקולים במקרה הנדון. נקבע כי העובדה שהמבקש היה בפיקוח שירות המבחן לא הפריעה לו לבצע את העבירות בשנת 2008, המבטאות אלימות חמורה כלפי המתלוננת אותה ראה כרכושו. על כן פיקוח קצין מבחן ומאסר על תנאי אינם מהווים הרתעה ממשית כנגדו, ויש להחמיר עימו, בייחוד מקום בו ביצע עבירות חמורות כנגד בת זוגו. עוד נקבע כי המבקש אינו חסר עבר פלילי, אלא את כל מעשיו הפלילים במשך שנה וחצי צירף לתיק זה, ולכן אין לפטור אותו ממאסר בפועל. עוד נקבע כי המעשים בוצעו על סף הקטינות וכעת המבקש אינו קטין עוד, אולם נתון זה הובא בחשבון, ולו היה מבוגר יותר היה נדון לעונש חמור בהרבה. בסיכומו של דבר באיזון בין כלל השיקולים ובהתחשב בכלל שאין דרך ערכאת ערעור למצות את הדין עם הנאשם, נקבע כי יש להוסיף לכלל העונשים שנגזרו עליו 9 חודשי מאסר בפועל, ויתר מרכיבי גזר הדין יישארו בעינם.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

המבקש טוען כי בקשה זו מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה בשל פער הענישה הבולט בין הערכאות הקודמות, וזאת בייחוד לאור היותו קטין בעת ביצוע המעשים. לטענתו מדובר בפער ענישה חריג המצדיק התערבותו של בית משפט זה. כמו כן, לטענתו העונש שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי אינו הולם את מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, לאור נסיבותיו האישיות. עוד הוא טוען כי לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות הייחודיות, ולפן השיקומי, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן ובפסק הדין של בית משפט השלום לנוער. על כן במצב דברים זה, לטענתו, האינטרס הציבורי ושיקולי הרתעה צריכים לסגת מול האינטרס השיקומי-טיפולי.

המשיבה טוענת כי בקשה זו לא מעוררת כל סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לטענתה העונש אשר הוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי מאזן כראוי בין כלל השיקולים, בניגוד לגזר הדין של בית משפט השלום לנוער, שנתן משקל יתר לפן השיקומי. לטענתה מעשיו של המבקש חמורים ביותר ומבטאים אלימות קשה כלפי המתלוננת והטלת פחד ואימה. בנוסף, לטענתה, כתבי האישום מלמדים על קטין על סף הבגירות, חסר כל רסן, העושה ככל העולה על רוחו, וזאת כאשר בחלק מהזמן היה בתוך תקופת פיקוח שירות המבחן וחלקו אף בוצעו תוך כדי היותו מצוי בחלופת מעצר. על כן, בצדק הוחמר עונשו בבית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. במקרה שלפניי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). חשוב להדגיש כי הלכה זו שרירה וקיימת גם כאשר המבקש לא הורשע בבית משפט השלום, והורשע בבית המשפט המחוזי או כאשר עונשו של המבקש הוחמר בבית המשפט המחוזי (ראו רע"פ 5963/91 שייט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.1992); רע"פ 1429/94 פרנקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.1994); רע"פ 7972/00 אבראמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.11.2000); רע"פ 1975/02 ארליך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2002); רע"פ 889/02 רשתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.8.2002); רע"פ 4561/03 לניאדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2003);

רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2005); רע"פ 4049/05 גבארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.2005); רע"פ 4897/05 שור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2005); רע"פ 5819/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.7.2005); רע"פ 1492/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2007); רע"פ 8731/06

זאהר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 30.4.2007); רע"פ 5669/09 י.א.מ. שירותי אבטחה אחזקה וניקיון 1996 בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.7.2009); רע"פ 6904/09 בלוך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.11.2009)).

כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

יתר על כן, "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) " אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006)). בפרשה אחרת ציינתי כי:

"ההלכה שנקבעה הינה, כי מקום שקיים פער ניכר שאינו סביר בין העונש אותו השיתה הערכאה הדיונית ובין זה שהשיתה ערכאת הערעור, יתכן, ויש בעצם קיומו של פער זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. יחד עם זאת, אין זו תוצאה הכרחית או מיידית של קיומו של פער. הבחינה האם מוצדק מתן רשות ערעור תלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה ... אין מדובר במבחן "טכני חשבונאי" גרידא אלא בשאלה מהותית הנגזרת מהעיקרון לפיו ראוי שהעונש שקובעת ערכאת הערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שקבעה הערכאה הדיונית. כך למשל, מקום בו העונש שהשיתה הערכאה הדיונית שגוי על פניו ואינו יכול לעמוד, אין הוא גם יכול לשמש, כשלעצמו, אמת מידה, חשבונאית או אחרת, לעניין בחינת ההצדקה ליתן רשות ערעור" (רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.2.2009)).

בנסיבות העניין שלפניי הפער שבין העונשים אינו לוקה בחוסר סבירות מהותי, אלא העונש שהוטל בבית המשפט השלום לנוער, הוא אשר סוטה מהשורה, ולכן אין מקום להתערבותו של בית משפט זה. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. המעשים המיוחסים למבקש הם חמורים ביותר, ומבטאים זלזול בחוק ובזולת. אלימות קשה ומטילת פחד ואימה שכזו צריכה לגרור ענישה משמעותית ומרתיעה ביותר מאחורי סורג ובריח. "בית המשפט אינו יכול ליתן ידו למציאות בה כל דאלים גבר. את הסלידה, ההוקעה והצורך בשירושה של תופעה זו מן החברה שומה עליו לבטא בענישה מחמירה המרתיעה" (בע"פ 2583/08 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2006)). כמו כן, לעובדה כי מדובר במבקש צעיר הניתן לשיקום, ראוי וגם חובה ליתן משקל, אולם כבר נקבע כי "קטינות אינה מעניקה חסינות מפני ענישה ראויה כשהמדובר במי שביצע פשע חמור. הצורך להגן על הציבור מפני עבריינים אלימים חל גם במקום שמבצע הפשע הוא קטין". (ע"פ 5090/99 שמשונוב נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, 30.11.1999). ראו גם 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 8.3.2009)). יתרה מכך, בית המשפט חייב לתת את דעתו גם על הקורבן, במקרה זה מדובר במתלוננת אשר נחשפה לאלימות קשה, על סף התעללות, ועלינו בתור חברה להביע את סלידתנו העמוקה ממעשים אלו, וזאת באמצעות ענישה מרתיעה מאחורי סורג ובריח.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש יתייצב ביום 27.6.2010 בשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה, לשם תחילת ריצוי עונשו.