רע"פ 4897/05 יאיר שור נ. מדינת ישראל

בפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר, וכבוד השופטים ז' המר ו-י' שיצר), בע"פ 70609/05, ביום 11.5.05, לפיו נתקבל ערעורה של המשיבה על גזר-הדין שניתן על-ידי בית-משפט השלום בתל-אביבי-יפו בת.פ. 8955/03, מיום 10.2.05, לפיו נגזרו על המבקש שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שרות. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וגזר על המבקש חמישה עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן אחד עשר חודשי מאסר על תנאי.

כנגד המבקש, עורך-דין במקצועו, הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 8955/03), המייחס לו ארבעה אישומים בעבירות של גניבה בידי מורשה, קשירת קשר לביצוע עוון, זיוף מסמכים בכוונה לקבל עבורו דבר, שימוש במסמך מזויף וכן קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

ביום 7.12.04, הרשיע בית-משפט השלום (כבוד השופט ד' בארי) את המבקש בביצוע כל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט בעבירה של קבלת דבר במרמה, בה הורשע בעבירה של ניסיון בלבד.

ביום 10.2.05 גזר בית-משפט השלום את דינו של המבקש, כך שבגין האישום הראשון, נגזרו עליו ארבעה-עשר חודשי מאסר, מהם ארבעה לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים, ובגין יתר האישומים, נגזרו עליו שנים-עשר חודשי מאסר, מהם חודשיים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים. בית-המשפט הורה עוד, כי עונשי המאסר ירוצו במצטבר, כך שסך הכל יהיה על המבקש לרצות עונש של שישה חודשי מאסר, אשר ירוצו בדרך של עבודות שרות.

בגזירת הדין, התחשב בית-משפט השלום בעובדה, כי המבקש פנה מיוזמתו למשטרה ומסר גרסה מפורטת בה הפליל את עצמו ואת שותפיו, מחמת חששו מפניהם. בנוסף, התחשב בית-משפט השלום בעונשים הקלים שהוטלו על שותפיו של המבקש, במסגרת הסדר טיעון. בית-משפט השלום קבע, כי נסיבות אלו הצדיקו הקלה משמעותית בעונש.

על גזר-דין זה, הגישה המשיבה ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

ביום 11.9.05, קיבל בית-המשפט המחוזי ברוב דעות (סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטת י' שיצר) את ערעור המשיבה וגזר על המבקש בגין האישום הראשון ארבעה עשר חודשי מאסר מתוכם עשרה לריצוי בפועל. בגין יתר האישומים, נגזרו עליו שנים עשר חודשי מאסר מתוכם חמישה לריצוי בפועל. סך-הכל נגזר על המבקש לרצות עונש של חמישה עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל. דעת המיעוט (כבוד השופט ז' המר) היתה, כי יש לגזור על המבקש עונש חמור יותר של עשרים וארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל.

בפסק-הדין, קבע בית-המשפט המחוזי, כי מעשיו של המבקש חייבו ענישה בדרך של מאסר בפועל. בית-המשפט התמודד עם נימוקיו של בית-משפט השלום להקלה בעונש ומצא, כי אין בהם כדי להצדיק הימנעות מעונש מאסר. אשר לעובדת הפנייה היזומה למשטרה, הסכים בית-המשפט המחוזי, כי הדבר צריך למצוא ביטוי בענישה, אך לא עד כדי הימנעות מעונש מאסר.

על פסק-הדין בית-המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

בבקשתו טוען המבקש, כי המקרה שלו מעורר סוגיות ציבוריות ומשפטיות החורגות מעניינו הספציפי וכי לאור זאת ראוי שבית-משפט זה יקבל את הבקשה וידון בה כבערעור ויקל בעונש שהושת עליו בבית-המשפט המחוזי. לגישתו, יש להקל באופן משמעותי ביותר בעונשם של חושפי עבירות בכלל ובמקרה זה בפרט. עוד לטענתו, העונש שהושת עליו חורג בצורה קיצונית מרמת הענישה הראויה.

בנוסף טוען המבקש, כי עניינו מעורר שאלות עקרוניות חשובות מאוד. לשיטתו, בית-משפט שלערעור, הדן בערעור על קולת העונש, אינו רשאי להתערב בענישה של הערכאה הדיונית, הגם שהאחרונה אינה קובעת מדיניות חדשה ואינה סוטה באופן משמעותי מרמת הענישה הנדרשת. עוד לטענתו, במקרים בהם שתי ערכאות מוסמכות חלוקות בדעתן בעניין העונש, אזי ראוי שתיקבע הלכה לפיה במקרים בהם מקבל בית-משפט מחוזי ערעור המדינה על קולת העונש, יטה בית-המשפט העליון ליתן רשות ערעור על פסק-הדין של ערכאת הערעור, שכן הבקשה לרשות

ערעור, כמוה כערעור ראשון של הנאשם, ולגישתו, ראוי שבית-משפט זה יעיין מחדש ו/או יצמצם את התחולה של החלטת השופט חשין בעניין זה ברע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל , (לא פורסם).

לעומתו, סבורה המשיבה, כי אין במקרה זה עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, שכן בעניינו של המבקש, לא נפסקה כל הלכה חדשה והוא אינו מעורר סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית כלשהי.

לטענת המשיבה, שתי הערכאות הקודמות דנו בשאלת ההקלה בעונשו לאור שיתוף הפעולה שלו עם השלטונות וחשיפת העבירות שביצע. עוד לטענתה, הכרעתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה אינה בעלת חשיבות כללית, אלא מצומצמת לנסיבות המקרה. בנוסף טוענת המשיבה, כי בית-המשפט שלערעור מוסמך לקבל ערעור שהגישה המדינה על קולת העונש, וכי סמכותו של בית-המשפט שלערעור אינה מצומצמת למקרים של סטיה ניכרת מרמת הענישה הראויה או במקרים של רמת ענישה חדשה, ואין מקום להגביל את שיקול דעתו של בית-המשפט שלערעור למקרים מעין אלה בלבד.

עוד לטענת המשיבה, אין לקבל את טענת המבקש בעניין מתן זכות ערעור אוטומטית לבית-המשפט העליון, על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כערכאת ערעור, שכן, סעד זה יסכל את מוסד רשות הערעור.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה איננה מעלה שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש והמצדיקה מתן רשות ערעור. הלכה היא, כי טענות כנגד חומרת העונש או קולתו אינן מקימות עילה לקיום דיון בגלגול שלישי, אלא במקרים נדירים ומיוחדים (רע"פ 10212/04 חיים ממן נ' מדינת ישראל , (לא פורסם)).

לא שוכנעתי, כי גזר דינו של המבקש הינו חמור או חריג במיוחד ביחס לעבירות שביצע. בית-המשפט המחוזי שקל את נסיבות המקרה, לרבות שיתוף הפעולה של המבקש עם השלטונות, ועל אף זאת, ראה לנכון להשית עליו את העונש הנ"ל. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי צודק בנסיבות העניין, ולדידי עונש של עבודות שירות הינו עונש קל במיוחד, שכן הוא אינו עומד בשום יחס לחומרת העבירות ולנסיבות ביצוען, במיוחד נוכח העובדה שמי שביצע את העבירות הינו עורך-דין במקצועו.

במקרה דנן, סטה בית-המשפט השלום סטיה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה במקרים כגון דא. סטיה זו הצדיקה את התערבותו של בית-המשפט המחוזי. נכונה הטענה, כי ערכאת הערעור נוטה להתערב בגזרי דין במקרים בהם קיימת סטייה מטווח הענישה הסביר והמקובל, אך אין בידי לקבל את היפוכה של הטענה, כפי שטוען המבקש, כי ערכאת הערעור לא תתערב בגזר-דין, במקרים בהם אין סטיה מרמת הענישה, ובעיקר לא תקבל את ערעור המדינה על קולת העונש, אלא במידה והיא מצליחה להצביע על נסיבות חריגות וקיצוניות ביותר.

סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע, כי ערכאת הערעור מוסמכת לקבל את הערעור, כולו או מקצתו, ולשנות את פסק-הדין (לרבות גזר הדין) של הערכאה הקודמת או לבטלו וליתן אחר במקומו. סמכותה של ערכאת הערעור אינה מצומצמת רק לאותם מקרים בהם היתה סטיה ניכרת מרמת הענישה הראויה ואין כל הצדקה להגביל את שיקול דעתה של ערכאת הערעור למקרים אלו בלבד.

בנוסף, אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי הבקשה לרשות ערעור הינה הערעור הראשון אותו יוזם המבקש לבחינת עניינו, ובשל כך יש לקבל את הבקשה, במיוחד לאור העובדה ששתי הערכאות חולקות בדעתן בקשר לעונשו של נאשם. חוק בתי-המשפט קובע, ככלל, כי הליכים משפטיים ידונו בשתי ערכאות, בלא קשר מי היה הצד שיזם את הערעור. שאלת העלאתו של נושא בפני ערכאה שלישית צריך להיות מעוגן בטעמים מהותיים ולא בספירתן של הערכאות שקיבלו את עמדת המבקש מול אלה שדחוה (רע"פ 5868/93 מ. בן גיאת ואח' נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך ל"ב, 60).

טענתו של המבקש, כי במקרים בהם מתקבל ערעור המדינה בפלילים על-ידי בית-המשפט המחוזי, ראוי שתינתן לנאשם רשות ערעור לבית-המשפט העליון, איננה מקובלת עלי. מתן רשות ערעור אוטומטית כזו, נוגדת את כוונת המחוקק, אשר הסדיר את הליך הערעור לערכאה שלישית כחריג. מתן רשות ערעור אוטומטית במקרים אלו, הינה עניין שבסמכות המחוקק להחליט בו. ירצה המחוקק, יתנה את המקרים הנ"ל כחריגים המצדיקים מתן רשות ערעור. כל עוד לא נקבע אחרת בחוק, בית-משפט זה יתן לנאשם רשות לערער בפני ערכאה שלישית בכפוף למבחנים שהותוו בהלכה, היינו במקרים המעלים שאלות עקרוניות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים. מקרים אלו בהן מקבל בית-המשפט המחוזי את ערעור המדינה על קולת העונש אינם בגדר מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית.

אשר על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

על המבקש להתייצב ביום 10.7.05 לא יאוחר מהשעה 10:30 במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.

החלטתי מיום 23.5.05, בעניין עיכוב ביצוע גזר-הדין, מבוטלת בזה.