רע"פ 1404/10 מוראד עמאש נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 22998-07-09 (כבוד השופטים ש' ברלינר- סג"נ , י' גריל- סג"נ , ב' בר-זיו ) מיום 7.1.2010, בו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה בת"פ 7834-03-09 (כבוד השופטת פ' ארגמן ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה בנשק והחזקת תחמושת. על פי הנטען בכתב האישום, בחיפוש שנערך בביתו של המבקש נמצא אקדח הטעון במחסנית ובה 14 כדורים. המבקש הודה במיוחס לו ובית משפט השלום הורה על הכנת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו. שירות המבחן המליץ שלא להרשיע את המבקש ולהטיל עליו עבודות לתועלת הציבור, שכן מדובר באדם מסור בעל ערכים נורמטיביים המשמש כמנהל בית ספר תיכון ולומד משפטים. הוא קיבל אחריות מלאה על מעשיו ואף צוין כי הוא זה אשר סיפר לשוטרים על הימצאות האקדח בביתו. עוד עלה מתסקיר שירות המבחן כי המבקש החזיק את האקדח מכיוון שחשש לחייו בעקבות יריות שנורו לעבר ביתו, ולטענתו הוא לא זכה לאוזן קשבת במשטרת ישראל. שירות המבחן ציין כי המבקש ביצע את המיוחס לו לאור מצוקה רגשית אליה נקלע ומעשיו הם חריג לדפוסי התנהגותו הרגילים. בית משפט השלום החליט לאמץ את המלצת שירות המבחן, וקבע כי לאור הנסיבות המיוחדות של המעשה ושל העושה, ולאור האחריות המלאה שלוקח המבקש על המעשים והחשש לעתידו המקצועי יש מקום להימנע מהרשעתו בדין בהתאם להלכות של בית משפט זה.

המשיבה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום. היא טענה כי אי הרשעתו של המבקש אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה של בית משפט זה, ואינה מבטאת את נורמת הענישה המקובלת בעבירות שאותן ביצע המבקש. ביום 7.1.2010, לאחר קבלת חוות דעת נוספת מטעם שירות המבחן, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, והחליט להרשיע את המבקש בעבירות שהודה בהן על פי כתב האישום. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשי המבקש חמורים והחזקת נשק הינו מעשה מסוכן ביותר שעלול להביא לפגיעה בחפים מפשע, ולכן לא ניתן להימנע מהרשעה במקרה זה, על פי ההלכות של בית משפט זה. עוד נקבע כי משנה חומרה יש לראות בדרך הסתרת הנשק, ובכך שהמבקש לא פעל להשגת רישיון כדין, ולא שימש דוגמא לתלמידיו. לצד זאת נקבע כי השיקולים הרבים לקולה במקרה הנדון מטים את הכף לראות במקרה זה כחריג ולא לשנות את העונש שנגזר על המבקש בבית משפט השלום.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, המופנית כנגד הרשעתו של המבקש בעבירות שהודה בביצוען.

המבקש טוען כי עניינו מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית ומשפטית, מכיוון שבית המשפט המחוזי לא ניתח כראוי את ההלכות הפסוקות של בית משפט זה. לטענתו הפגיעה הקשה בעתידו המקצועי כתוצאה מההרשעה מצדיקים הימנעות מהרשעתו בדין. עוד הוא טוען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר סיווג את העבירה בה הורשע כעבירה שלא ניתן להימנע בה מהרשעה, וכן לטענתו לא ניתן משקל ראוי לאינטרס השיקום, לנסיבות ביצוע העבירה ולהמלצת שירות המבחן. בסיכומו של דבר סומך המבקש את ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום ומבקש לבטל את הרשעתו בדין.

מנגד טוענת המשיבה, כי הבקשה לרשות ערעור אינה מעלה כל סוגיה המצדיקה דיון נוסף בפני בית משפט זה. לגופו של עניין נטען כי חומרת המעשים בגינם הורשע המבקש, על פי הודאתו, היא כזו שאין מתקיימות הנסיבות החריגות בהן מוצדק להימנע מהרשעה. המשיבה טוענת כי כל טענותיו של המבקש נשקלו על ידי בית המשפט המחוזי ונדחו, ואין מקום לדון בהן פעם נוספת. עוד טוענת המשיבה, כי על אף השיקולים לקולה לא ניתן להימנע מהרשעתו של המבקש ושיקולים אלו קיבלו משקל ראוי בשלב גזירת הדין.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי אין מקום למתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. במקרה שלפניי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). הלכה זו שרירה וקיימת גם כאשר המבקש לא הורשע בבית משפט השלום, והורשע בבית המשפט המחוזי או כאשר עונשו של המבקש הוחמר בבית המשפט המחוזי (ראו רע"פ 5963/91 שייט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.1992); רע"פ 1429/94 פרנקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.1994); רע"פ 7972/00 אבראמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.11.2000); רע"פ 1975/02 ארליך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2002); רע"פ 889/02 רשתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.8.2002); רע"פ 4561/03 לניאדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2003);

רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2005); רע"פ 4049/05 גבארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.2005); רע"פ 4897/05 שור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2005); רע"פ 5819/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.7.2005); רע"פ 1492/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2007); רע"פ 8731/06

זאהר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 30.4.2007); רע"פ 5669/09 י.א.מ. שירותי אבטחה אחזקה וניקיון 1996 בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.7.2009); רע"פ 6904/09 בלוך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.11.2009)). מסיבה

זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. ההלכה שנקבע בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337 (1997), מורה לנו כי יש לבחון שני פרמטרים עיקריים לעניין ההחלטה שלא להרשיע נאשם בעבירות שנקבע כי ביצע. האחד הוא סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה והאם יש בנסיבות אלו אפשרות לוותר על ההרשעה מבלי שהדבר יפגע באופן חמור באינטרס הציבורי בהרשעה. השני הוא נסיבותיו האישיות של המבקש והפגיעה הצפויה לו והאם הנזק הצפוי להיגרם לו עקב ההרשעה הינו כזה הפוגע בסיכויי שיקומו וחורג מן הראוי בנסיבות העניין. בעניין זה קבע בית המשפט:

"נקבע, כי להימנעות מהרשעה זיקה הדוקה לשיקומו של נאשם, ברם, עניין זה מבלי להפחית מערכו, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, שענינם בִּפְרט בטיב המעשים שבוצעו ובמידת החומרה הטבועה בהם, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו. כאמור, הכלל הוא כי משהוכחה האשמה יש להשית אחריות בפלילים, ונסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה. הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב. תועלת ציבורית זו אין כוונתה, אך מובן הוא, לנטייה אחר דעת הקהל או המיית לבו. היא נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השוויון והוודאות ... בפרשת כתב הוסיף

השופט ש' לוין ומנה מספר קווים מנחים במענה לשאלה אם להימנע מהרשעתו של נאשם לצורך הבטחת שיקומו ובהם, בין היתר, השאלה אם לחובתו עבר מכביד ואם קיים סיכון כי יחזור ויחטא בפלילים; הנסיבות בהן ביצע את מעשה העבירה; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; יחסו של הנאשם לעבירה ומידת נכונותו להכיר בפסול שבמעשיו; והשפעותיה של ההרשעה על הנאשם" (ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון (טרם פורסם, 23.7.2009)).

לא ניתן לומר כי המקרה הנדון מצדיק הימנעות מהרשעה. האינטרס האישי של המבקש נסוג מפני האינטרס הציבורי במקרה הנוכחי. המעשה בו הודה המבקש הוא חמור ביותר, ומבטא זלזול בשלטון החוק, ומעבר לכך אף זלזול והתרסה כנגד שלום הציבור. המבקש, מחנך בישראל, לקח את החוק לידיו והחזיק ברשותו אקדח עם תחמושת שלא כדין. אין צורך להכביר במילים על הסכנה הרבה הגלומה במעשה מעין זה, ויפים לעינינו דבריו של בית משפט זה בע"פ 9615/09 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.3.2010):

"אין בידינו לבטל את הרשעת המערער. הודאתו בעובדות המפלילות שיוחסו לו, וטענתו כי החזיק בנשק לצורך הגנה עצמית, כמוהן כאישור לכך שבנסיבות בהן היה המערער סבור כי נשקפת לו סכנה, הוא היה עלול לעשות שימוש בנשק חם אותו החזיק שלא כדין. והלא למטרה זו בדיוק נועד האיסור שבדין, היינו, למנוע מהכל, גם אלה המוגדרים "נורמטיביים", מלעשות דין לעצמם ולהבהיר להם כי הם צריכים לפנות ולבקש את הגנתן של רשויות החוק. לחילופין, רשאי מי שחש כי הוא מאוים לפנות לרשות המנהלית ולבקש כי תיתן בידו רישיון לשאת נשק לצורך הגנה עצמית. בקשות אלו נבחנות בכובד ראש, ובמקרים ראויים הן נענות בחיוב. עם זאת, הדבר מותנה בהכשרה ומעקב אחר מבקש הרישיון, כדי לוודא כי בשימוש בו לא יסכן את מי שלא חטא".

המבקש כאמור בחר בדרך אסורה על פי החוק, ודווקא לאור מקצועו ותחום לימודיו, מעשה זה מהדהד ומחייב הצבת תג מחיר אשר נועד להרתיע את היחיד והרבים, שכן הוא ידע עד כמה מעשה זה חמור, ולמרות זאת עבר על החוק. מנקודת השקפה זו שוב אין מנוס מן המסקנה כי הרשעתו בדין יסודה. לצד זאת השיקולים הרבים לקולה הובאו בחשבון ועונשו נוטה לקולה במידה רבה ביותר.

כולי תקווה כי המבקש הפנים את הפסול שבמעשיו, כפי שציין שירות המבחן וכפי שעולה מדבריו. אני בטוח כי אם הוא ימשיך בחייו כאזרח נורמטיבי העושה למען הקהילה בה הוא גר, כפי שנהג קודם לכן, תקהה הרשעתו זו אל מול התנהגותו העתידית.

לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.