רע"פ 1848/10 ניצה אלסטר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 6717/09, כבוד השופטת ח' סלוטקי ) מיום 21.1.10, בו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה באשקלון (ת"ד 540/09, כבוד השופטת ד' קליימן ).

נגד המבקשת הוגש כתב אישום בבית משפט השלום לתעבורה ברמלה בגין עבירות של אי ציות לאור אדום ברמזור, נהיגה בקלות ראש וגרימת נזק. על פי הנטען בכתב האישום המבקשת נכנסה לצומת מבלי לציית לרמזור אדום שדלק בכיוון נסיעתה והתנגשה ברכב שנסע בצומת. כתוצאה מהתואנה נחבלה חבלות של ממש נוסעת ברכב שבו התנגשה המבקשת. ביום 18.11.2009 הורשעה המבקשת בעבירות שיוחסו לה, על בסיס הודאתה, ובית משפט לתעבורה גזר עליה פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך חמישה חודשים, פסילה על תנאי של שישה חודשים למשך שלוש שנים וקנס בסך 3,000 ש"ח.

המשיבה הגישה ערעור כנגד גזר הדין לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בטענה כי העונש אשר נגזר על המבקשת אינו הולם את חומרת המעשים ותוצאותיהם הקשות, ואינו מתיישב עם מדיניות הענישה הראויה. ביום 21.1.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור וקבע כי עונש הפסילה בפועל יעמוד על עשרה חודשים. יתר מרכיבי גזר הדין נותרו על כנם. נקבע כי מעשיה של המבקשת חמורים ביותר, ואף עברה התעבורתי מעיד על נהיגתה המסוכנת שכן במהלך השנים הורשעה במספר עבירות מהירות, והאחרונה נעברה לאחר התאונה. כמו כן, היה מקום לתת משקל יתר לתוצאות הקשות של התאונה, שבה נחבלה נוסעת ברכב בו התנגשה המבקשת, והייתה זקוקה לאשפוז ממושך, ויתכן ואף לא תוכל ללדת באופן טבעי בעתיד. על כן, נראה שרק בנס לא נגרמו תוצאות קשות יותר במקרה הנדון. לצד זאת נקבע כי יש מקום לזכותה של המבקשת להביא בחשבון את האחריות שהיא לוקחת על מעשיה, אולם יש גם לתת את דעת שהיא עשתה כן לאחר שנשמעו חלק מהראיות. באיזון בין כלל השיקולים ובשים לב להלכה שערכאת ערעור אינה ממצה את הדין, הוחמר עונשה של המבקשת כפי שפורט לעיל.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

המבקשת טוענת כי עניינה מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה בשל פער הענישה הבולט בין הערכאות הקודמות. לטענתה מדובר בפער ענישה חריג המצדיק התערבותו של בית משפט זה. כמו כן, לטענתה העונש שהוטל עליה בבית המשפט המחוזי אינו הולם את מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים. עוד היא טוענת כי לא ניתן משקל הולם לנסיבותיה האישיות הייחודיות, ולפגיעה הקשה בה ובמשפחתה לאור שלילת רישיון הנהיגה לתקופה כה ארוכה.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בענין. במקרה שלפניי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). הלכה זו שרירה וקיימת גם כאשר המבקש לא הורשע בבית משפט השלום, והורשע בבית המשפט המחוזי או כאשר עונשו של המבקש הוחמר בבית המשפט המחוזי (ראו רע"פ 5963/91 שייט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.1992); רע"פ 1429/94 פרנקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.1994); רע"פ 7972/00 אבראמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.11.2000); רע"פ 1975/02 ארליך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2002); רע"פ 889/02 רשתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.8.2002); רע"פ 4561/03 לניאדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2003);

רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2005); רע"פ 4049/05 גבארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.2005); רע"פ 4897/05 שור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2005); רע"פ 5819/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.7.2005); רע"פ 1492/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2007); רע"פ 8731/06 זאהר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 30.4.2007); רע"פ 5669/09 י.א.מ. שירותי אבטחה אחזקה וניקיון 1996 בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.7.2009))

כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקשת.

יתר על כן, "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) " אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006)). בפרשה אחרת ציינתי כי:

"ההלכה שנקבעה הינה, כי מקום שקיים פער ניכר שאינו סביר בין העונש אותו השיתה הערכאה הדיונית ובין זה שהשיתה ערכאת הערעור, יתכן, ויש בעצם קיומו של פער זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. יחד עם זאת, אין זו תוצאה הכרחית או מיידית של קיומו של פער. הבחינה האם מוצדק מתן רשות ערעור תלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה ... אין מדובר במבחן "טכני חשבונאי" גרידא אלא בשאלה מהותית הנגזרת מהעיקרון לפיו ראוי שהעונש שקובעת ערכאת הערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שקבעה הערכאה הדיונית. כך למשל, מקום בו העונש שהשיתה הערכאה הדיונית שגוי על פניו ואינו יכול לעמוד, אין הוא גם יכול לשמש, כשלעצמו, אמת מידה, חשבונאית או אחרת, לענין בחינת ההצדקה ליתן רשות ערעור" (רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.2.2009)).

בנסיבות הענין שלפניי הפער שבין העונשים אינו לוקה בחוסר סבירות מהותי, אלא העונש שהוטל בבית המשפט לתעבורה, היא אשר סוטה מהשורה, ולכן אין מקום להתערבותו של בית משפט זה. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. מעשיה של המבקשת חמורים ביותר, ובייחוד יש להביא בחשבון את התוצאות הקשות של מעשיה. נהיגתה של המבקשת יצרה סיכון חמור כלפי סביבתה, וכפי שלצערנו לא פעם קורה בכבישי ארצנו, נהיגה זו מצאה לבסוף את קורבנה. על כן, במקרה הנדון אין ספק שצריך לתת בכורה לאינטרס הציבורי ולהחמיר את ידנו על מנת לתרום את תרומתנו למלחמה בנגע החמור של תאונות הדרכים, והכל מתוך ידיעה שענישה בלבד, ואפילו ענישה חמורה, תהווה תרומה חלקית בלבד למאבק בנגע זה. מכאן נראה, שאף, העונש אשר הוטל על המבקשת לא הולם את חומרת מעשיה, וזאת לאור ההלכה כי אין ערכאת ערעור ממצה את הדין עם הנאשם.

אשר על כן, הבקשה נדחית.