רע"פ 9301/09 סאלח מחאג'נה נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע על-פי הודאתו בבית-משפט השלום בחדרה, בעבירה של העסקה שלא כדין של שוהים בלתי חוקיים, לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בעקבות הרשעתו נדון המבקש לשבעה חודשי מאסר על-תנאי והוא חויב בקנס בסכום של 2,000 ש"ח.

2.

המשיבה ערערה על קולת גזר הדין לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, שם טענה כי העונש אינו נותן מענה הולם למטרות ההרתעה ואינו משקף את חומרת העבירה ואת העובדה כי למבקש עבר פלילי מכביד. בית-המשפט קיבל את הערעור מן הטעם שראוי להשית על מי שעובר על חוק הכניסה לישראל ענישה מחמירה, הכוללת מאסר מאחורי סורג ובריח, כל עוד לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות הימנעות מכך, וכאלה לא נמצאו בעניינו של המבקש. בעקבות כך, גזר בית-המשפט למבקש ארבעה חודשי מאסר, שמונה חודשים מאסר על-תנאי ובקנס בסך 15,000 ש"ח.

3.

המבקש עותר ליתן לו רשות לערער על חומרת העונש, הואיל ולהשקפתו הרגיעה במצב הביטחוני בשנים האחרונות מצדיקה את ביטולה של הלכת ח'טיב (רע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769 (2001)), שבגינה הוא נדון למאסר ממש. עוד נטען, כי לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות, וקיים פער קיצוני בין גזר-דינה של הערכאה הדיונית לעונש שהושת על ידי ערכאת הערעור, פער הנובע מחוסר אחידות בענישה הנוהגת בתחום זה.

4.

לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה, ולו מן הטעם כי חומרת העונש לכשעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני, למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003); רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.08)). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עם אותם חריגים. יתרה מכך, לא מקובלת עלי ההשקפה לפיה הסיכון הטמון בהעסקתם של שוהים בלתי חוקיים התפוגג, ואם חלה הטבה בתחום זה, אפשר שגם מדיניות הענישה תרמה לה, ולו במעט, ועל כן אין מקום לשנות ממנה כאשר רבים הם אלה המוסיפים לתכנן פיגועים נגד ישראל וישראלים. עם זאת, נכון להדגיש כי מעולם לא היתה כוונה לקבוע כי כל עבריין בתחום זה של הלנה והעסקה של שוהים בלתי חוקיים דינו מאסר ממש, ובית המשפט מצווה לבחון כל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו (רע"פ 5833/05 אבו זיאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.05); רע"פ 7544/05 שאולוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.12.05); רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.06)). ברם, גם כאשר שמתי את כל אלה לנגד עיני, לא מצאתי כי העונש שהושת על המבקש מחייב בחינה בפני ערכאה נוספת.

באשר לטענה בדבר פער בין העונשים שגזרו בידי שתי ערכאות קמא, משליך המבקש את יהבו על רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.05), שקבע כי מקום בו הפער בין הענישה של הערכאה הדיונית לזו של ערכאת הערעור הוא חריג, עשויה להימצא הצדקה לבחינה נוספת של העונש בידי ערכאה שלישית. אכן, בשם עקרון ההוגנות כלפי נאשם, מן הראוי כי העונש שנגזר בערכאת הערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שקדם לו. ברם, עקרון זה אינו עומד לבדו, ויש לאזנו מול עקרונות אחרים שבבסיס הענישה הפלילית, ובהם העקרון המנחה לפיו על העונש להלום את המעשים בגינם הוא מוטל (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.06); רע"פ 3245/08 מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.08)). במקרה שבפני, כאמור, איזן בית-המשפט המחוזי באופן הולם בין נסיבותיו האישיות של המבקש לבין הצורך בענישה מרתיעה, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה. משזו נדחתה, נדחית עמה גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.