רע"פ 5833/05 חליל אבו זיאדה נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש נגד המבקש לבית משפט השלום בירושלים, יוחסה לו עבירה לפי סעיף 12א(ג) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. נטען, כי בראשית חודש מרץ 2004, נמצא המבקש מסיע ברכבו אדם ששהה בישראל שלא כדין.

המבקש הורשע על-פי הודאתו, ובית משפט השלום גזר לו 3 חודשי מאסר על- תנאי, קנס בסך 2000 ש"ח, וכן פסילה על תנאי מלהחזיק ברישיון נהיגה, למשך 3 חודשים.

על גזר הדין הוגש ערעור מטעם המשיבה לבית המשפט המחוזי, והוא התקבל במובן זה שלעונש אשר גזר בית משפט השלום, הוסף מאסר בפועל למשך 45 ימים.

2.המבקש עותר לקבלתה של רשות ערעור. הוא סבור כי ההלכה עליה סמך בית המשפט המחוזי את פסק דינו – רע"פ 5198/01 חטיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1), 769, 775), קובעת למעשה עונש של "מאסר חובה" לעבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, וזאת בניגוד לפסיקה קודמת, ועל כן ראוי לה לסוגיה זו להתברר בערעור נוסף בפני בית משפט זה.

3.השקפה זו של המבקש שגויה היא. חברי השופט י' טירקל מעולם לא התכוון להציע ב"הלכת חטיב" לקבוע עונש מאסר חובה לעבירה האמורה. עם זאת, הוא סבר על דעת חבריו למותב, כי גזירתם של עונשי מאסר לאלה המסייעים לאחרים להיכנס ולשהות בישראל שלא כדין, מתחייבת מחמת ריבוי הפיגועים אשר גבו מחיר כבד בחיי אדם וגרמו לפציעתם של רבים. נדמה כי אין צורך לומר שסכנה זו טרם חלפה, ועל כן מצווים בתי המשפט להוסיף ולנקוט ביד קשה כנגד אלה החוטאים בתחום זה, והמסכנים במעשיהם את הכלל. אולם גם את זאת ראוי להדגיש, לאמור, לעולם יהיה בית המשפט מצווה לבחון את נסיבותיו של הנאשם המסוים העומד בפניו, ולשאול את עצמו אם המאסר הוא תרופתו היחידה, ובלשון רע"פ 6504/04 איוב כפאח נ' מדינת ישראל , תק-על 2004[3], 17:

"הלכת ח'טיב כוונה לנאשמים מסוגו של המבקש, אנשים שהתנהגותם בדרך כלל נורמטיבית שאת נכונותם להתעלם מהוראת החוק ופסיקתם של בתי המשפט, עלולים לנצל גורמים עוינים לביצועם של פיגועים המוניים. עם זאת, ולאור התפיסה לפיה הענישה היא אינדיווידואלית, לא נאמר בהלכת ח'טיב כי גזירתו של מאסר בפועל הוא בבחינת כלל ממנו אין לסטות, הואיל ויתכנו גם יתכנו מקרים בהם נכון יהיה להסתפק בביצועו של עונש המאסר בדרך של עבודות שירות או אף להסתפק בעונש מרתיע אחר. אולם עניין אחרון זה הותנה בקיומן של נסיבות חריגות ...".

הלכה זו חזרה ואומצה בפסיקתו של בית משפט זה פעמים רבות בשנים האחרונות, ובעקבותיה הלך גם בית המשפט המחוזי, וכך היה מצווה לעשות. ובמלים אחרות, בית המשפט נדרש גם לעניין הוכחתן של אותן "נסיבות מיוחדות", אולם לא מצא כי אלו התקיימו בעניינו של המבקש.

לנוכח כל האמור שוב אין מנוס מהמסקנה כי בקשה זו אינה מגלה עילה כלשהי המצדיקה קיומו של ערעור בגלגול נוסף, ומכאן החלטתי לדחותה.