רע"פ 10556/08 מוסלח שעבאן נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בעכו הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירה של חבלה חמורה. מכתב האישום עולה, כי לאחר שהבחין במתלונן משוחח עם בת-דודתו, תקף אותו המבקש וגרם לשברים בפניו. בית-המשפט הקל עם המבקש נוכח הודאתו והסולחה שנערכה בין הצדדים. עוד נקבע כי "אין להתעלם מ"ערכים" עליהם התחנך הנאשם והחברה ממנה הוא בא, שניתן להבין מהם כי שיחה בין גבר זר לבין בחורה הינם בבחינת דברים בל יעשו ואסורים". לאור זאת הסתפק בית-המשפט בגזירתו של מאסר על תנאי, חתימה על התחייבות להימנע מעבירה וקנס בסך 4,000 ש"ח.

2.

בפני בית המשפט המחוזי הונחו שני ערעורים. באחד, הלין המבקש על גובה הקנס שהוטל עליו, תוך שהוא מפנה לכך שבמסגרת הסולחה הוא פיצה את המתלונן על נזקיו. באחר, השיגה המשיבה על קולת העונש. בית-המשפט דחה את ערעורו של המבקש, קיבל את ערעורה של המדינה, וקבע כי המבקש "נהג באלימות קשה שגרמה לפגיעה משמעותית בגופו של המתלונן וזאת ללא כל שמץ של צידוק". לאחר ששקל את כל נסיבות העניין הוסיף בית-המשפט המחוזי לעונש רכיב של ארבעה חודשי מאסר בפועל.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתו, שגה בית-המשפט קמא כאשר בחר להתערב בעונש שנגזר בידי הערכאה הדיונית, בפניה נפרשה מלא היריעה, ובכלל זה עברו הפלילי הלא מכביד (הכולל הרשעה אחת בעבירת רכוש), הודאתו המיידית, התסקיר החיובי בעניינו והסולחה שנערכה בין הצדדים.

4.

אין בידי לקבל את הבקשה. כידוע, ככלל, חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)), והדבר נכון גם במקרה בו קיים פער בענישה בין שתי הערכאות דלמטה (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.2.2005)). אכן, לאותה הלכה נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם.

נוכח האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.